1953 – איך מקימים כפר אמנים

עין הוד:  להפוך 'שנור' לאמנות או איך מקימים כפר אמנים?

שולי לינדר ירקוני

בשנת 1953 נוסד כפר האמנים הראשון בארץ. על היוזמה חתום מרסל ינקו, אמן בעל שם וארכיטקט, שעבד אז באגף התכנון במשרד ראש הממשלה. ינקו השכיל לצרף אליו אמנים ואנשים להגשמת החזון שיש ליצור בארץ אמנות לצד אומנות, כדברי קליר יניב: "אין פרנסה לאמנים כי אין ארטיזנטי. האמנות שואבת את כוחה מהארטיזנה וזו איננה. לכן יש ליצור אותה".[1] המקום שנבחר תאם את גישתו הרומנטית-משהו של מרסל ינקו אל הנוף הארץ ישראלי. לכאורה ניתן להגדיר את התעקשותו של ינקו לא להרוס שכונות ערביות או לקומם את הריסות הכפר הערבי כתפישת שימור חדשנית: התייחסות למכלול ולא למרכיב אחד או שניים של הנוף או המרחב הבנוי. אך כרבים מבני דורו ראה ינקו את חורבות הכפר הערבי רק בהקשר הנופי – הכפר הערבי כמייצג הנוף הישראלי הקדום. הנוף שביקש לשחזר, באמנות ובאומנות, ובשימור המכלול והמרכיבים שלו – אליו שאף לחזור אחרי אלפיים שנות גלות. דרך משקפיים אלה הסתכל על הכפר הנטוש עין חוד בבואו להקים בו כפר אמנים.

 מטרת מאמר זה היא לעמוד על המנגנונים שאפשרו את יצירתו של כפר האמנים והתפתחותו בעשור הראשון לקיומו, בהנחה שאין הדבר דומה לכלל מעשה ההתיישבות בארץ באותה עת. כפר האמנים עין הוד שונה מאוד מיישובים אחרים בארץ – בחזונו, בתפקיד שהיה לו באמנות הישראלית, ובמיתוסים ובנרטיבים הרבים שנבנו סביבו. גם סיפור הקמתו יוצא דופן ומיוחד שכן זהו כפר שנוסד יש מאין: לא הייתה תנועה מיישבת מאחוריו, הוא לא השתייך למועצה האזורית עד לשנות השמונים; לכן אופן התנהלותו והתפתחותו שונה משל יישובים אחרים בארץ, שהם פרי עבודתם המסודרת של המוסדות והתנועות המיישבות השונות.

הרוח החיה והמעצבת את דמותו של הכפר הייתה אמנם של מרסל ינקו, אך מאחוריו עמד איצ'ה ממבוש, המוכתר הבלתי מוכתר של הכפר. בכוח החזון של ינקו, הקסם וכושר הביצוע של איצ'ה, התפתח הכפר והגיע למצבו היום. החיבור ביניהם הוא שהעניק לכפר את רוחו המיוחדת ואת האווירה הבלתי פורמלית שאפיינה אותו. החל באמנות ה"שנור" כאמצעי לפיתוח הכפר, דרך מסיבות פורים דווקא בפסח, וכלה ביצירת כלים רשמיים ומסודרים לפיתוח כמו גלריה מרכזית, סדנאות, בית ספר לאמנות ועוד.

עין חוד, הכפר הערבי

עדויות ראשונות לקיומו של הכפר עין חוד נמצאות ברשימות המסים העות'מניות בראשית המאה ה- 16[2]. מאותו שלב התחיל גידול יציב ומתמיד באוכלוסייתו עד שבשנת 1948 נמנו בכפר 720 איש. הכפר לא היה מהגדולים או מהעשירים במיוחד, אך ערב מלחמת העצמאות נחשב לבינוני בגודלו, מבוסס ומגובש מאוד מבחינה חברתית ומשפחתית.[3] על המקור לשם הכפר ישנן כמה אגדות מקומיות. הראשונה קושרת את השם "עין חוד" עם מעיין ממנו השקו את הצאן והבהמות בכפר ומשמעותו – מתקן השתייה של הבהמות.[4] לפי סיפור אחר הסיבה היא המיקום הגאוגרפי של הכפר – "עין" הנתונה ב"חוד" הגבעה בין שלוחות גבוהות יותר.[5] עין חוד אכן נמצא במיקום קלסי – על שלוחה מנותקת שוואדיות  עמוקים מכל צדדיה, קרוב יחסית אל אדמות מישור חוף הכרמל הפורה, צופה אל מדרונות הכרמל המתאימים לגידול זיתים. גורמים אלה אחראים לרצף יישובי מהתקופה הפרסית עד לתקופה הערבית. בתקופה הצלבנית התקיימה באתר התיישבות שהייתה קשורה למצודת עתלית.[6]

עין חוד היה  כפר כיפה טיפוסי. הגרעין ההיסטורי נמצא בראש השלוחה הגבוהה. באזור זה הבתים היו מגובבים וצפופים. עם הזמן גדלו המרווחים בין החצרות והבתים, ונוצרו שכונות מרכזיות על פי ההשתייכות לאחת מארבע החמולות המרכזיות בכפר. עם חדירת המודרניזציה ובעיקר במהלך תקופת המנדט הפכה הבנייה מפוזרת יותר, באיכות אחרת, וקרנה של החצר הפנימית שסביבה חדרי המשפחה – החו'ש – ירדה.[7] התוצאה המרחבית של הבנייה המסורתית הייתה כפר שנראה מרחוק כאילו חומת גדר מקיפה את שטחו הבנוי.[8] דימוי זה נוצר מכיוון שקירות הבתים והחצרות היו צמודים זה לזה. הבתים הציבוריים בכפר נבנו במהלך המאה העשרים: מסגד, שני בתי ספר – עות'מאני ומנדטורי, ומספר מקאמים[9] , שהיו ידועים בכל האזור בתכונותיהם המיוחדות, שכן עין חוד נחשב בפולקלור המקומי לאחד הכפרים הדתיים והמיסטיים ביותר במרחב.

בדומה לשאר הכפרים במרחב גם פרנסתו של עין חוד התבססה בעיקר על הזיתים שניטעו על המדרונות מסביב לכפר. בשנת 1943 נמנו בכפר כ-845 דונם של עצי זית. "חגורת הזיתים" המסורתית של עין חוד הגיעה עד לנחל אורן מצפון ועד לאדמות הכפרים הדרוזיים ממזרח. חלק מהתוצרת נמסק ונמכר כמות שהוא בשוקי חיפה ועכו, וחלק נעצר לשמן בשני בתי הבד שהיו בכפר (שני המבנים קיימים כיום).

כל אלה יצרו לבסוף את הנוף האופייני של עין הוד שמרסל ינקו ראה והתאהב בו כל כך בראשית שנות החמישים. הבנייה באבן, הגיבוב והצפיפות, המראה המיוחד של כפר כיפה על רקע הכרמל, ואלמנטים מיוחדים כמו קשתות, אבנים מסותתות בסיתות מיוחד ועצי זית המשתרעים על המדרונות.

ערב הכרזת המדינה היה הכפר עין חוד אמור להיות חלק ממרחב ערבי בתוך המדינה היהודית. בחודשי האביב של 1948 הסתבר שכיבוש האזור יהיה הכרחי. במהלך מאי 1948 התבצעה הפעולה הראשונה לכיבוש הכפר עין חוד. פעולה זו הייתה בגדר "פעולת בדיקה" של הכפר והביצורים.[10] כיבוש הכפר התרחש רק ב-17 ביולי 1948. מאמצע יולי ישבו חילות מצב ברוב הכפרים הערביים של חוף הכרמל – טירה, עין חוד, אל מזאר, סרפנד, כפר לאם, וטנטורה, והחזיקו בכפרים הכבושים עד שיוחלט מה לעשות בשטח. במתקנים הצבאיים הבריטיים שעברו לידי ישראל ישבו יחידות צבאיות ב/כבסיסי התארגנות, ובמשטרת עתלית הוחלט על הקמת מחנה שבויים. את כיבוש המרחב חתמה לבסוף "פעולת שוטר", לכיבוש 'השולש הקטן' (איג'זים, ג'בע ועין רזאל) אז הושלם הרצף הטריטוריאלי בין היישובים שהיו בשליטה יהודית. בסתיו 1948 הפך חוף הכרמל לחלק ממדינת ישראל.

מיד אחרי שתמו הקרבות התחיל מצב ביניים שבו הרשויות השונות פעלו מתוקף צווי חירום, תקופה שבה צרכי הצבא, כמו גם תפיסות ביטחוניות, עיצבו את השימושים השונים במרחב והכתיבו את קצב השינויים. מצב זה הסתיים כבר בראשית שנת 1950 עם התגבשות המסגרות הארגוניות המקומיות כמו "ועד גוש משקי השומרון", על הקיבוצים והמושבים שבתחומו, העיירה טירה והמערך המשטרתי-צבאי בתחומי חוף הכרמל.

בינתיים נקטה מדינת ישראל בכמה פעולות על מנת להבטיח את הגבולות החדשים של המדינה ואת המצב שנוצר בשטח: פעולות צבאיות כמו אבטחת השטח וגירוש מסתננים שניסו לחזור לכפרים שננטשו; הרס יזום של בתים בכפרים הנטושים; תפיסת קרקע ומתקנים לצרכי הצבא או המשטרה; ולבסוף – מפעל התיישבותי גדול שנועד מצד אחד להנציח את השליטה הישראלית בשטח, ומצד שני לתת מענה להמוני העולים החדשים שהתחילו להגיע לארץ במהלך שנות החמישים. אופי ההתיישבות הישראלית היה של התיישבות ביטחונית ועל כן נעשתה בעזרת מנגנונים ממשלתיים, על פי מפתחות מפלגתיים, והתכנון נעשה על ידי מחלקת ההתיישבות.[11] התוצאה של פעולות אלה הייתה יצירת נוף חדש בחוף הכרמל בעל מאפיינים ספציפיים כמו שימושי קרקע מיוחדים, תפרוסת יישובים מוגדרת וכדומה.

עין הוד – ניסיונות התיישבות ראשונים

כאמור, מיד בתום מצב הלוחמה פנו המוסדות לתכנונו של חבל התיישבותי חדש. בכל המרחב הוקמו בין 1948 עד לסוף שנת 1950 מספר רב של יישובים – חלקם הקטן על אתריהם של הכפרים הנטושים, ואחרים על האדמות החקלאיות של הכפרים הערביים. הצו המכונן של המועצה האזורית חוף הכרמל ניתן ב-3.5.1951. באותה שנה הושלמה תפרוסת היישובים היהודיים שנבנו על מקומם של הכפרים הערביים ואדמותיהם:

"רשימת היישובים העבריים: טירה, עתלית, צפון עתלית, נווה ים,עין כרמל, גבע כרמל, ניר עציון, סרפנד (עין חוד), עין אילה, כרם מהר"ל, הבונים, נחשולים, דאר (טנטורה  דייגים), שפיה, בת שלמה, עופר, בית אורן,  החותרים, יערות הכרמל, כפר נוער דתי ע"ש וינגיט.

רשימת הכפרים הערבים: אוספיה, דלית אל כרמל פרדיס, שיך אברק.

רשימת המעברות: טירה, דרום טירה, עתלית.".[12]

בכפר עין חוד היו באותו זמן חורבות מתפוררות והולכות, אבל כבר במאי 1949 שלחה מחלקת ההתיישבות קבוצת עולים ראשונה, חברי גרעין צפון אפריקה, להתיישב בשטח הבנוי של הכפר: "נמצאים במקום 43 איש, מהם 10 עם משפחות וילדים… האנשים עובדים בכרם ובמטע עצי זית. האוטו העובד במקום בבנין מוביל להם מי שתיה ומקצת מי השקאה ממפעל ואדי פליק [כך במקור, צריך להיות נחל אורן]…"[13]  שמו של היישוב נקרא עין הוד.

כעבור מספר חודשים התברר להם כי עליהם להתפנות ולעבור לנקודה חדשה לרגלי הגבעה ליד הכביש, "ואילו את הכפר הזה, אשר הם טרחו ועמלו בו רבות, מתכוננים למסור לפליטי כפר עציון". המיקום החדש למרגלות הגבעה הוכתב על ידי הסוכנות ומחלקת ההתיישבות. העברת תשתיות של מים, חשמל, דרכים, הייתה זולה ופשוטה שכן כל המושבים של חוף הכרמל היו פרושים לאורך "המרזבה" (האזור שבין רכס הכורכר ממערב לבין הכרמל ממזרח).

בשנת 1950, שנתיים אחרי נפילת גוש עציון, עלה לקרקע קיבוץ ניר עציון ונקבעה "המשבצת" של  הקיבוץ: מנקודת ההתיישבות על הכרמל עד לאדמות הגובלות בעתלית, בעבר אדמות עין חוד. ככלל, ההתיישבות בחוף הכרמל נעשתה על אדמותיהם החקלאיות של הכפרים הערביים הנטושים ולא על אתרי הכפרים עצמם. הסיבה העיקרית הייתה חוסר ההתאמה של הכפרים הערביים להתיישבות מודרנית. לכן מלבד כרם מהר"ל שנקבע באתרו של הכפר איג'זים, נבנו רוב המושבים על אדמות הכפרים והמקרה של עין הוד לא היה אמור להיות שונה.[14] יחד עם זאת, למראה המבנים שעדיין עמדו עלו רעיונות שונים לניצולם: הקמת "כפר עבודה" ל- 100 משפחות, הקמת "חוות נוער – כפר ווינגייט", ואפילו חוות נערות.

התכנית להקמת פארק הכרמל

באותן שנים שמחלקת ההתיישבות והמוסדות עסקו ביצירתו של חבל התיישבותי חדש ובארגון המרחב, נעשתה עבודה מקיפה באגף התכנון במשרד הפנים (כבר משנת 1948) לאיתורם של פארקים לאומיים ותכנונם.[15] ההצעה לשטחי הפארקים הלאומיים עובדה על בסיס סקר מקיף וחומר רקע שנאסף מגורמים רבים כמו מפות של שמורות טבע מנדטוריות, מפות סוגי קרקע, "הצעות לרזרווטים של החי" מטעם החברה הזואולוגית. עבודת הסקר נעשתה על ידי האדריכל ברוצקוס, האדריכל מרסל ינקו, ובהשתתפות ד"ר אדלר ואדריכל מ' איזנברג מטעם אגף התכנון, ובשיתוף פעולה עם מדורים אזוריים של האגף. באותה תכנית עלתה ההצעה לגן לאומי בכרמל – "105 אלף דונם שחלק גדול מהם בבעלות המדינה והיתר אדמה נטושה של כפרים דרוזיים, אדמה יהודית ומנזרים נוצריים". הרעיון היה ליצור שטח מוגן נרחב ובתוכו פארקים מצומצמים באזור חרייבה, מוחרקה ומדרום לוואדי פלאח הוא נחל אורן. המטרה הייתה שמירת הטבע והנוף עם "רזרווטים לחי ולצומח, שטח טיולים, נופש והבראה החשוב והמרכזי במדינה".

במקביל ליצירת פארק הכרמל היה ינקו מעורב גם ביוזמות שונות לקידום שימור שכונות ומבנים ערביים שננטשו במהלך המלחמה כמו לדוגמה ביפו[16] או בעכו וצפת[17]. בכל השכונות העירוניות שבהן ביקש ינקו להגשים את חזונו לרובע אמנים היו הגורמים הפוליטיים, הכלכליים והדמוגרפיים של ראשית שנות החמישים חזקים ממנו והוא נותר עם החלום.[18]

יוזמות אחרות להקמת "משכנות אמן" נעשו באותה עת על ידי גורמים אחרים כמו עיריית חיפה או המדור לאמנות בראשותו של משה מוקדי, שדיבר על מקומות שבהם "תאופשר עבודתם של אמנים במנוחה ובתנאים נוחים ובאווירה אמנותית (כמו הראשונה בזכרון יעקב)".[19]

בראשית שנות החמישים, על פי הסיפור, חבר קרוב שראה את המקום מהאוטובוס הראה לינקו את הכפר עין הוד[20], ומרסל ינקו נשבה בקסמו: המיקום, ההריסות, הכרמל ומולו מבצר עתלית, כל אלה החיו מחדש את השאיפה למצוא לאמנים מקום שבו יוכלו ליצור אמנות ומלאכת מחשבת בהתאם לחזונו[21].

יש מאין – איך בונים כפר אמנים?

רבות כבר נכתב על ההיכרות של ינקו עם אתרו של הכפר הנטוש עין חוד. השם עין הוד כבר היה קיים, והיו כאמור גם ניסיונות התיישבות ראשוניים שלא צלחו מסיבות שונות. בשנת 1953 הבשילו התנאים להקמת כפר האמנים שעליו חלם ינקו זמן רב. אולי כמו בתנועת דאדא – יצירתו של הכפר היא תוצאה של חלום שמלאו וחברו כל התנאים להגשמתו, גם אם המפעל נראה בלתי אפשרי בתחילת הדרך. מרסל ינקו, איצ'ה ממבוש וכל מי שהיו מעורבים פעלו בכמה מישורים על מנת להקים כפר אמנים בעין הוד.

מבחינה חברתית הדפוס היה של "חבר מביא חבר". במהלך חורף 1953 יצא "קול קורא" רשמי מטעמה של אגודת הציירים והפסלים, שקרא לאמנים לבוא לרכוש לעצמם נכס בכפר האמנים. באותם חודשים של אביב וקיץ 1953 נוצר מנהג שבסופי שבוע הגיעו כל מי שרצו לראות את המקום. על החלוקה של הנכסים היו ויכוחים רבים: מי יקבל את הבית הטוב יותר, מי את החלקה הגדולה יותר, למי גינה גדולה יותר וכדו'. [22] כך התגבשה הקבוצה הראשונה של מה שיהפוך מקבוצת אמנים לחברי האגודה השיתופית עין הוד.

ב-5.8.1953 נחגגה העלייה לקרקע של קבוצת האמנים הראשונה: "הייתה הרגשה של שממה, לא היו עצים, רק אבנים ובתים לא גמורים".[23] כך נוצר גרעין המתיישבים הראשון בעין הוד: "אפילו שהיה ריק וקשה לבוא היה מאוד שמח. כולם נפגשו במאור פנים, לא בגלל אהבה אלא בגלל שמחת הבנייה והיצירה".[24] מרבית חברי הקבוצה לא התגוררו במקום במשך השבוע אלא רק בסופי שבוע, חגים וחופשות, שכן היה עליהם להתפרנס, והפרנסה עוד לא הייתה מצויה בעין הוד. לכן המשיכו להתגורר ולעבוד בעיר, ובכפר נשאר במשך השבוע רק מספר מצומצם של אנשים.[25]

מבחינה תכנונית הדברים היו קצת יותר מסובכים, בשנת 1953 כבר נמלאה מכסת היישובים בחוף הכרמל. לכל יישוב הייתה "המשבצת" החקלאית שלו, גם אם היו פה ושם סכסוכים על גודלה או על גבולותיה המדויקים. כאמור, מרבית היישובים נבנו על האדמות החקלאיות ולא על אתרי הכפרים, ואלה נעזבו לחורבנם או שנהרסו בצורה מכוונת על ידי הצבא או גורמים אזרחיים. בראשית שנות החמישים הועברו מרבית האדמות שהיו באחריותו של האפוטרופוס לנכסי נפקדים לרשות קק"ל, ובמקרה של עין הוד היה מדובר בכל מטעי הזיתים והשטחים שמסביב לכפר הנטוש. הבתים הנטושים לעומת זאת היו שייכים לרשות הפיתוח שפעלה כחברה משכנת. בראשית 1953 פנתה לרשות הפיתוח בחיפה קבוצה של "הורים עובדים" בתור מועמדים להתיישבות באדמות עין הוד. במאי 1953 הודיע האפוטרופוס על החלטתו ליישב את חברי האגודה על אדמת עין הוד ולערוך אתם חוזי שכירות. הבתים (דווקא אלה שלא היו בגלעינו העתיק של הכפר אלא בשוליים) הוחכרו לאנשים שלא היו אמנים כמו אלכסנדר ראש, מנהל המוזיאונים בחיפה, רס"ן בראון ואחרים – קבוצת הורים עובדים או אגודת חרובים.[26] שאר אדמות הכפר היו בידי קרן קיימת לישראל או בתהליכי העברה. גם קבוצה זו לא התגוררה דרך קבע במקום אלא רק לפרקים, ואולי אפילו שכרו את הבתים מרשות הפיתוח למטרות נדל"ן. שתי הקבוצות לא היו ביחסים טובים והדברים הגיעו לכדי איומים וסכסוך משפטי שהסתיים רק בסוף שנות החמישים כשמצבן המשפטי של אדמות הכפר הוכרע והאדמות כולן עברו לידי קק"ל.

החיבור בין קק"ל לראשוני הכפר נעשה בדרגים הנמוכים של אנשי השטח של הקרן, שנישבו בקסמם של מרסל ינקו ושל איצ'ה ממבוש כמו דוד רוזנפלד ממחלקת פיקוח והחכרה של קק"ל חיפה והצפון, שנטה חסד לרעיון של כפר האמנים. כנראה שגם הפנייה לאגודת הציירים והפסלים הייתה משום שקק"ל הייתה צריכה לעבוד מול גוף רשמי. לפיכך פנה מרסל ינקו לאגודה כדי שתוציא היא את התכתובת הראשונה ותהיה הגוף הרשמי שעומד מאחורי קבוצת האמנים, כצינור להעברת כספים והתייחסות חוקית כקבוצה עד לרישום האגודה השיתופית עין הוד.[27]  בהתחלה הייתה החכירה לטווח קצר – עד שיוסדרו כל עניני הקרקעות. משה ברק, אביבה פלינט (מרגלית) ואיצ'ה ממבוש היו הראשונים לחכור קרקע בעין הוד למטרות חקלאות ומרעה.[28] למעשה עד שנת 1958-1957 לא הסתיימו בעיות הבעלות על אדמות הכפר. רשות הפיתוח המשיכה להחזיק נכסים בכפר ולהשכיר אותם, גבולות הכפר לא היו ברורים ומוחלטים, והיה ויכוח מתמשך עם ניר עציון על גודל החלקה של עין הוד. רק אחרי שהסתיים עניין הסדרת הגבולות ניתן היה להחכיר את החלקות לטווח ארוך ולהעבירן למעשה לידי אמני האגודה, כרכוש ציבורי שנרשם על שם האגודה.

מכשירים לפיתוח כפר אמנים

אחרי שהסתיים השלב הראשון והיה ברור כי הכפר עומד וקיים, פנתה קבוצת האמנים  לפיתוח הכפר על פי הבנתם. השנים הראשונות היו סוערות ובעייתיות. מכיוון שלא הייתה תנועה או ארגון מסודר מאחורי קבוצת האמנים הרי שכל פיתוח בכפר היה צריך לבוא מתקציב פנימי או מגיוס תמיכה של המוסדות השונים כמו סולל בונה, עיריית חיפה ואנשים פרטיים. הרוח החיה הייתה שוב של ינקו וממבוש, אבל הוויכוחים, העימותים והמריבות על הדרך לפיתוח הכפר היו חלק מהותי בחיי הכפר. מיכאל גרוס, קון, יהודה טרמו, ישעיהו הלל ואחרים התנגדו פעמים רבות למהלכים וליוזמות של מרסל ינקו מטעמים שונים. מוקד עימות אחר היו היחסים בין ינקו למוקדי ו"הקליקה" שלו בכפר.[29]

באותן שנים השכילו ינקו וממבוש, לצד הוועדים הנבחרים בכפר, לרתום לעזרתם את כל מי שאפשר, מכוח החזון שהציע המקום והקסם האישי. בראיונות חוזר תמיד המשפט "איצ'ה היה חבר של כולם". יחד עם זאת הבינו מהר מאוד את הצורך במינוי מנהל מקצועי לכפר – המזכיר. מי שניהל את ההתכתבויות והמגעים עם משרדי הממשלה היו לרוב מרסל ינקו, איצ'ה ממבוש ומשה מוקדי – שלושת האנשים החזקים בכפר.

כבר בימים הראשונים לקיומו של הכפר התחילו יוזמות "הארטיזנה": "כשלא היה כסף לדברים אחרים היו כבר לוחות נחושת לייצור מאפרות וזה יצר אווירה חדשה. היה לינקו כישרון לחדש. תמיד עם רעיונות חדשים ויצירה. חיזוק בא לו מהדאדא, מחיקת ישן לטובת חידושים."[30] את המאפרות המשיכו ליצור בסדנאות הכפר – קרמיקה, מוזאיקה, הדפס ותכשיטנות, לצד קורסים של משרד העבודה או של מורים פרטיים במהלך קיץ 1954.[31] היו שטענו שעל הכפר לפעול להקמת אקדמיה, ולאו דווקא להקים בתי מלאכה שבהם יוכלו להתפרנס בעלי מקצוע במלאכת מחשבת. מוקדי היה סבור שיש לשים דגש על הסמינר והקורסים כי ייעודו של הכפר להיות נקודה שממנה תצא אמנות ישראלית.[32] לכן הזהירו באספת הכפר מפני "פיתוח קבע את הסדנאות הנמצאות כיום במבנים בתוך הכפר או העתידות לקום בהם". סדנאות הקבע אמורות היו להיות חלק אינטגרלי של בית הספר לאמנויות ומלאכת מחשבת, הציר המרכזי של חיי הכפר, בשטח שיועד לכך מחוץ לשטח הבנוי של הכפר.[33] רעיון אחר של ינקו היה להביא לכפר קבוצת צורפים תימנים שיחיו את האמנות היהודית המסורתית, ובמקביל ילמדו את האמנים. אבל בכפר הייתה התנגדות עזה לרעיון והטענה הייתה שגם התימנים יהפכו למודרניסטים ולכן אין טעם להביא אותם.[34]

כלי אחר הייתה הגלריה השיתופית המרכזית, חלון הראווה של אמני הכפר, שבה הציג כל אחד מחברי הכפר ואליה באו תיירים, מבקרים ופטרוני אמנות במטרה לקנות יצירות אמנות ישראליות. את הגלריה ניהלו אירם ויוחנן סמואל, מבעלי גלריה "מקרא סטודיו" שבתל-אביב. כמו במקרים אחרים, גם בפנייה לאירם סמואל הפגין ינקו את היכולת המעולה שהייתה לו בגיוס אנשים מפני שגלריה מקרא סטודיו בתל אביב הייתה מקום מפגש לרבים מעולם האמנות הישראלי הקטן באותם ימים.[35] ינקו ואיצ'ה העריכו נכונה שהיא תהיה זו שתוכל לקדם את המוסד וליצור את השם ויחסי הציבור הראויים.

רעיונות אחרים נועדו לגיוס כסף מיידי. כך למשל עלתה סוגיית מסיבות הפורים. האם לקיים את המסיבה ממש בחג או שאולי דווקא בפסח, ואז יוכלו למכור הרבה יותר כרטיסים; בזארים גדולים בפסח שיציעו למכירה מעבודותיהם של אמני הכפר, מס על בית האוכל המיתולוגי[36], שהיה מרכז החיים החברתיים של הכפר.

במקביל נוצרו המסגרות הארגוניות לפיתוח הכפר כמו ההצעה של ינקו לארגון חוג ידידי עין הוד. הפנייה של איצ'ה לעיריית חיפה לתמיכה, הניבה את "ועדת האימוץ", שאפשרה את חיבור הכפר לחשמל, סלילת הכביש למרכז הכפר, הרחבת רשת המים המרכזית ובניית ברכת המים, והתקנת קשר טלפוני. הוועדה פעלה בימיו של אבא חושי ותרמה רבות לפיתוח הפיזי של הכפר ולכן נקראה הכיכר המרכזית כיכר אבא חושי.[37] עזרה מסוג אחר היו הזמנות עבודה של עיריית חיפה מאמני עין הוד לצרכים שונים, והתמיכה של מחלקות העירייה "בכל הקשור לנשפים ולמפעלים נרחבים הנערכים בעין הוד".

ינקו ואיצ'ה ממבוש גם פנו לתורמים פרטיים כמו אפרים אילין, שהיה חבר אישי של ממבוש וגויס לטובת הכפר בפרויקטים שונים. אגודת "בני ציון" האמריקנית גויסה לטובת שיפוץ סדנאות ומבנים ציבוריים בכפר כמו בית הארחה לאמנים, ותרומה לבניית בית הספר לאמנויות שקם לבסוף רק בשנת 1971.

את העשור הראשון של הכפר ניתן להגדיר כתקופת הביסוס. גיוס כספים, תמיכות ממשרדים ממשלתיים שונים כמו משרד העבודה, משרד החינוך, החסות של קק"ל ועיריית חיפה על הכפר, הפנייה לבני ציון, הגלריה המרכזית ומפעלים נוספים, שנעשו כולם בעקבות החזון של מרסל ינקו. ב-27 ביוני 1963 נפתחו חגיגות העשור של עין הוד. עין הוד הכריזה על עצמה "מדינה עצמאית וסוברנית", שגרירי מדינות שונות הוזמנו לבוא להגיש כתבי אמנה למוכתר הכפר איצ'ה ממבוש, ואפילו הונפק מטבע מיוחד לימי העצמאות. כל מי שנכנס לכפר בימי החגיגות אמור היה לשלם במטבע המקומי אחרי שהמיר אותו בכניסה לבזאר. על השטר חתמה נעה אשכול בתו של ראש הממשלה ושר הביטחון באותה תקופה. חג העשור היה זמן טוב לתנופה חדשה בפיתוח הכפר. החגיגות, בסיוע משרד החינוך והתרבות, כללו תערוכה גדולה של אמני הכפר ואמנים יהודיים מהתפוצות, מופעי מוסיקה ושירה וערב מחול באמפיתאטרון שהותקן בכפר. ההכנסות יועדו להקמתו של בית ספר גבוה לאמנות הציור והפיסול אשר "יבסס את מעמדו של הכפר כמרכז האמנות הישראלית ויסייע בעיצוב סגנון ישראלי ממש ביצירה הפלסטית העממית".[38]

אחרי עשר השנים הראשונות

עשר שנים אחרי ייסודו ניתן היה לסכם ולקבוע כי כפר האמנים הפך מחלום למציאות תוססת וקיימת. אמנים שחיים דרך קבע בכפר, מוסדות אמנותיים ראויים ו"רוח המקום" (ה"אספרי") שכמוהו לא היה בארץ באותה עת. בעשר השנים הראשונות התפתח הכפר בשני צירים במקביל כששניהם משולבים זה בזה ומונעים מהחזון של ינקו:

הראשון הוא היצירה האמנותית שנעשתה אמנם באופן אינדווידואלי על ידי האמנים אך נשענה על מערכת קואופרטיבית של הכפר כמו גלריה מרכזית, תערוכות ומנגנון שיווק בחוץ לארץ, סדנאות וקורסים, ובית הארחה לאמנים לצד אכסניה. כל אלה הם בבחינת "ההצדקה האמנותית" לקיומו של הכפר. גם אם הסדנאות לא עבדו לפרקים, גם אם בית ההארחה שנבנה בתרומת בני ציון מארצות הברית עמד ריק חלק ניכר מהשנה, וקשיים נוספים שעלו, הרי שבתום העשור מקומה של עין הוד בתור מרכז אמנותי יוצר נראה מובטח.

הציר השני סביבו התארגנו החיים בכפר היו האומנות (ארטיזנה) וחיי היום יום. הניהול השוטף של חיי הכפר, פיתוח הכפר ומקורות הפרנסה , כמו גם קביעת דמותו הפיזית, היו נושאים שחברי הכפר עצמם טיפלו בהם החל ביוזמה וכלה במגעים עם הרשויות – ללא תיווך או עזרה של ארגון או תנועה מיישבת מאחוריהם.

המקום – חורבות הכפר הערבי, שימש למעשה רק תפאורה ליצירה החדשה. תפאורה שונה לחלוטין מכל התיישבות ישראלית באותה עת. מכאן שהחיבור בין המקום, הווי התקופה ושני צירי ההתפתחות של הכפר הם שהביאו ליצירת הרוח הייחודית והלא רגילה של כפר בוהמייני, שאפשרה חופש ליצור ולחיות.

* שולי לינדר ירקוני הינה אחראית ארכיון עין הוד, כותבת מאגרי מידע היסטוריים עבור רשויות וארגונים שונים, מורת דרך מוסמכת ומידענית המתמחה בחוף הכרמל וחיפה. עבודת המ"א שהגישה לחוג ללימודי א"י בחיפה עסקה בנוף התרבותי של הכפרים הערביים בחוף הכרמל.

 


 

[1] ריאיון עם קליר יניב, 2003.

[2] חלק זה מבוסס על עבודה לתואר שני, שולי לינדר ירקוני, הכפרים הערביים של חוף הכרמל, 1948: שחזור נוף תרבותי, אוניברסיטת חיפה, 2005.

[3] הערת קמ"ן הגדוד הנייד, 17.5.48, ארכיון צה"ל 5942/49  10.

[4]  גרן הנוסע הצרפתי מהמאה ה-19 מוסר כי הכפר נקרא על שם רהט שבור ליד מעיין קטן וחבוי בשם עין אלחוץ. ו' גרן,            תאור ארץ ישראל,  ירושלים,  תשמ"ב, עמ'  203 (להלן: גרן – תיאור).

[5] ריאיון עם ע'אסם אבו אל היג'א, עין חוד. שריף כנענה, עין חוד, ביר זית, 1987, עמ' 7-11.

[6]   Beyer G., “Das Geviet der Kreuzfaherrschaft Caesarea in Palästina”, Dautschen Palästina Vereins 59, (Leipzig, 1936) reprint 1972.

[7]  דגם זה התפתח כשכל תא משפחתי בנה יחידת מגורים מסביב לחצר פנימית. כל בן שהתחתן הוסיף חדר או מבנה  לקומפלקס עד שבמשך הזמן נוצרה צפיפות רבה באותה יחידה ראשונית, ולא הייתה ברירה אלא לנגוס בחלקת קרקע נוספת  שהייתה בבעלות המשפחה, כדי לבנות בה חצר חדשה סביבה ירוכזו החדרים החדשים. העיקרון היה שלא לבזבז אדמה חקלאית לצורך מגורים ושיקול בטחוני שממנו נובעת הקרבה למרכז הכפר.

[8] גרן – תאור, עמ' 205.

[9] אתרים מקודשים.

[10] ראה הערה 3.

[11] מחלקת התיישבות של הסוכנות פעלה בקרב העולים החדשים. הפנתה עולים להתיישבות חקלאית תכננה ישובים והקימה אותם.  עסקה בהדרכה מקצועית ובמימון הפעולות. בראש המחלקה עמד לוי אשכול. הכהן ד', עולים בסערה, העלייה הגדולה וקליטתה בארץ ישראל, 1953-1948, ירושלים, 1994. עמ' 33.

[12] סרן דוד ווייל, גוש כרמל למפקדת גוש כרמל, " הנדון: רשימת היישובים העבריים והערבים במרחב הגוש", 17.2.1952, ארכיון צה"ל, 240/54   434.

[13]  מחלקת ההתישבות, דוחות חודשיים של אזור חיפה,  ארכיון ציוני מרכזי 9388 15S.

[14] אסף ע', מושבי העובדים בישראל ,תל אביב, תשי"ד, עמ' 177-180.

[15]  המחלקה בראשותם של האדריכל אריה שרון  והאדריכל אליעזר ברוצקוס טיפלה בכל הקשור להגנתם של ערכי טבע נוף והמורשת ההסטורית. בינואר 1949 הוקמה וועדה מייעצת לגננות ונוף ליד מנהל התכנון. ההחלטה הראשונה היתה להתחיל לבצע סקר ארצי שיחולק ע"פ אזורים ומטרתו לבחור בכל אזור צמחייה שיש לשמרה.  במקביל נעשו התקשרויות עם ארגונים ואגודות וולונטריות אחרות שעסקו בתחומי הזואולוגיה, בוטניקה, ארכיאולוגיה וכו'. והתוצאה הייתה סקר כרטוגרפי גדול שתוצאותיו פורטו במפות וברשימות מפורטות. זה היה היסוד להצעת "הפרוגרמה לפארקים לאומיים" שפרסם אגף התכנון במרץ 1950. הפרסום לווה בפעולת חקיקה שנועדה לתת תוקף להכרזה על הפארקים – 'חוק פארקים לאומיים' שיגדיר את מהותם, את ההסדרים שיונהגו בהם ואת ניהולם. וזאת מתוך הכרה כי לא כל הפארקים בארץ יוכלו להיות על קרקע ציבורית או של קק"ל אלא יכילו בתוכם גם שטחים פרטיים, שטחי מוסדות או אפילו כפרים ערביים. על בסיס הפרוגרמה הוכרזו ארבעה פארקים מייד בתחילת 1950. חלקם פארקים מצומצמים וחלקם 'שטחים מוגנים'. עותק מהתכנית הועבר גם לידי 'הוועדה הבין משרדית לשיפור אתרים הסטוריים' שהוקמה ליד משרד רה"מ. אגף התכנון, מחלקת מחקר וסקר, הצעה לפארקים לאומיים, 3.3.1950. בתוך: כץ יוסי, לעצור את הדחפור, 2004 ירושלים. עמ' 129 – 158.

[16] ינקו השכיל לגייס לצורך העניין אנשים בעלי עמדה שהיו מוכנים לתמוך בתכניתו כמו משה מוקדי, שהיה באותה עת מנהל המדור לאמנות  במשרד החינוך והתרבות ואח"כ שותף לבניית כפר האמנים עין הוד. מוקדי פנה לראש עריית ת"א יפו וסיפר לו על סיור של שר החינוך דוד רמז עם תיירים בסמטאות יפו לפני הריסתן. שר החינוך השתכנע שאין להרוס את המבנים הללו ושנכון יהיה לדבר שוב עם באי כוח הציירים על מנת לתת לאמנים אפשרות להפוך אותם למקומות עבודה לימוד ותצוגה. ראה: תיק נינה מוקדי על משה מוקדי , ארכיון עין הוד, ארכיון אביבה מרגלית, ארכיון עין הוד, כן ראה: פביאן ר., "מרסל ינקו כמתכנן אידאליסט והמאבק לשימור יפו העתיקה", מרסל ינקו – אמן בינתחומי, יצירתו התכנונית והאדריכלית, תל-אביב, 2005 .

[17] ריאיון עם אביבה מרגלית, 6.2.2003, עין הוד.

[18]  על הניסיונות של ינקו בשימור ראה ביקר: זומר רעיה לינדר ירקוני שולי, "מרסל ינקו משמר ומודרניסט",אתרים, רבעון המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות, גליון מס' 14, 1999

[19] המדור לאמנות, 1950, תיק נינה מוקדי על משה מוקדי, ארכיון עין הוד.

[20] ריאיון עם אביבה מרגלית, 6.2.2003, עין הוד. ריאיון טלפוני  עם פרופ' חיים ויטו וולטרא 2008. יש להניח שמרסל ינקו הכיר את אתרו של הכפר כבר בראשית שנות החמשיים במסגרת עבודתו על פארק הכרמל. יחד עם זאת, משני הראיונות עולה כי הכרות מחודשת של ינקו עם חורבות הכפר הייתה במהלך הקיץ או הסתיו של  1950 – קצת אחרי שניר עציון עלו לנקודת הקבע שלהם בראש השלוחה, בעקבות נסיעה של האדריכל חיים ויטו וולטרא שעבד עם ינקו באותה מחלקה, לבקר את אחותו שהתגוררה אז בניר עציון.

[21] רעיה זומר, שולי לינדר ירקוני , "מרסל ינקו משמר ומודרניסט", בתוך אתרים, רבעון המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות, גליון מס' 14, 1999, עמ' 2.

[22] ריאיון עם קליר יניב,  13.7.2003.

[23] ריאיון עם קליר יניב, 2003.

[24] שם.

[25] מיכאל סמי, "האיצ'יות של איצ'ה", כלבו 955  14.11.1986 25.

[26] ריאיון עם שושנה היימן, 2003. מדובר בכמה מגרשים בודדים שבחלקם גרו עוד לפני שהאמנים הגיעו.

[27] ריאיון עם דוד רוזנפלד, 2008. ע"פ צופיה הלל, אביה, ישעיהו הלל עמד באותה עת בראשות האגודה ומכאן החיבור שלו עם הכפר. בניגוד לאחרים הלל הגיע לכפר עם הון קטן ורעיון להקים בית חרושת לייצור צבעים שיכול היה לתת תעסוקה לאמני הכפר. הלל קיבל בית גדול במיקום מצוין בכפר  אבל היוזמה להקמת ביהח"ר נעצר. ריאיון עם צופיה הלל, 2003.

[28] משה ברק לכבוד המחלקה לקרקעות, משרד החקלאות, חיפה, "הנדון: חוזה מטעים … מיום 30.12.53 בין המחלקה לקרקעות של משרד החקלאות …. לבין אביבה פלינט, יצחק ממבוש ומשה ברק…", 11.7.54, ארכיון אביבה מרגלית.

[29] ריאיון עם קליר יניב, 2003, לושה זייבלד, גרשון דווידוביץ', פטר "הגדול", פטר "הקטן" ודוברי גרמנית אחרים שהיו   "הקליקה הגרמנית" בכפר.

[30] ריאיון עם קליר יניב, 2003.

[31] הדוויג גרוסמן העבירה קורס לקרמיקה שבו למדו עשרה תלמידים, משרד העבודה מימן קורס קיץ שבו לנו התלמידים בבתי האמנים במהלך הקיץ של שנת 1956. ריאיון עם פרופ' יוסף שאלתיאל, 2003. יצחק ממבוש למר עילם, משרד העבודה ירושלים, "תמיכה במפעלי התרבות הראשונים", 10.6.1954, ארכיון עין הוד.

[32] פרוטוקול ישיבה כללית 1955, ארכיון עין הוד.

[33] פרוטוקול ישיבה כללית 1960, ארכיון עין הוד.

[34] ריאיון עם פרופ' יוסף שאלתיאל 2003

[35] תמוז בנימין, לויטה דורית, אפרת גדעון, סיפורה של אמנות ישראל, גבעתיים, 1980.

[36] המסעדה של הכפר הייתה במוקד החיים החברתיים של הכפר וסיפורים רבים מתארים את ההווי שנוצר במקום. יחד עם זאת בשנת 1958 נוצרה בעיה כשפליטי עין הוד שהתגוררו בדלית אל כרמל הגישו תביעה נגד הכפר בטענה שמסעדה שבה מגישים מאכלות ואלכוהול אינה שימוש יאות למסגד. הענין התברר כסוגיה בעיתית במיוחד ועסקו בה הירשברג ממשרד הדתות, חירם דנין מקק"ל ורשות הפיתוח כדי למצוא פתרון שיתקבל על כולם. בסופו של דבר לדברי דודו רוזנפלד נעשה אקט של 'חילון המסגד'. במסגרתו פעלו שני עורכי דין – יוסף סטרומזה וא. דנין יחד עם השייח של עכו לבנייה של מסגד אחר בתמורה לזה ש'חולן' והוסב לשימוש אחר בעין הוד. ריאיון עם דוד רוזנפלד 2008.

[37] באותן שנים פנה אבא חושי, ראש עריית חיפה לסופרים, אנשי רוח ומרצים בבקשה להתיישב בעיר ואף העמיד לרשותם דירות. בשנת 1953 אף הונחה אבן הפינה ל'בית הסופר' שנועד לשמש כבית דירות עבור סופרים. את כל המגעים ניהלה העירייה מול אגודת הסופרים. בעין הוד היה נסיון להציג מעין חלון הראווה של האמנות הפלסטית. הוועדה תמכה בכפר במימון ישיר אך גם סיפקה עבודה לאמנים כמו למשל ל'קואופרטיב כרמיל', קבוצת אמנים בכפר שהייתה אמונה על הכנת השלטים לכל התהלוכות והתערוכות הגדולות בעיר. ריאיון עם שושנה היימן,2003, ריאיון עם גדליה בן צבי, 2008, ריאיון עם יעקב בזק, 2008.  עין הוד  לכבוד ועדת האימוץ של כפר האמנים עין הוד מטעם עיריית חיפה, "הנדון: תזכיר על התפתחות הכפר", 29.4.1957, ארכיון עין הוד.

[38] "ביום ה' הבא – פתיחת חגיגות עשור לכפר האמנים עין הוד", על המשמר, 19.6.1963, "הערב – חגיגות העשור בעין הוד", דבר, 27.6.1963.