"הגורו שלי" – ערב לזכרה של גרטרוד קראוס

גרטרוד קראוס נפטרה בשנת 1977, בחורף. היא בחרה למות בחורף. היא נולדה שלוש פעמים, מתוכן פעמיים לפחות פשוט המציאה את עצמה מחדש. היא נולדה בוינה בשנת 1901 לאחר מכן נולדה כשעלתה לארץ אחרי עליית היטלר לשלטון. רקדנית ידועה, אמנית בעלת שם שנוטשת הכל מאחור כדי להגיע לארץ, ופעם שלישית כשנאלצה להמציא עצמה כאמנית מחדש בגלל ששכחנו אותה ואת מה שהיה לה לתרום. גרטרוד קראוס והמחול המודרני שלה נחשבו מיושנים בשנות החמישים כי אנחנו רצינו להדמות לאמריקה הגדולה והיא רצתה להמשיך לחפש את מקורות היצירה מבפנים. האישה הקטנה גדולה עם האנרגיות הבלתי נדלות, הקפה והסגריה  הפסיקה אולי להופיע אבל לא הפסיקה לתת לכולם. המוטיב שחזר הוא הכוח של גרטרוד קראוס לתת, להעניק, ליצור ולטפח דורות של אמנים יוצרים.

במוצאי שבת האחרון, נר חמישי  של חנוכה התכנסו כמה מהגבירות הראשונות של המחול הישראלי כדי לדבר על המורה, בבית יד גרטרוד קראוס בכפר האמנים עין הוד. זה לא היה ערב אופייני של העלאת זיכרונות כי כולן הכירו אותה –  השפה, הקפה והסיגריה, היצירה – הן כולן היו חלק מזה אז אין צורך לדבר על העבר. אבל מפריזמת השנים אפשר היום להעריך ולאמוד ולבחון, כל אחת את גרטרוד שלה. וביחד – את גרטרוד האישה, היוצרת פורצת הדרך שעשתה כ"כ הרבה לעולם המחול הישראלי והיא בכלל לא ידעה שהיא כזאת. ובאופן מסורתי על הפסנתר של גרטרוד ניגן אמן צעיר, גיא קריגל, קטע של באך.

יהודית ארנון, מייסדת להקת המחול הקיבוצית וכלת פרס ישראל בעצמה (1998) סיפרה על יכולת הנתינה של גרטרוד קראוס, זכרה לה את העובדה שהצילה את "עולמה הפנימי" של אישה צעירה שניצלה מהשואה והעניקה את הריקוד במתנה. לימים נוצרה מערכת היחסים המיוחדת של התנועה הקיבוצית עם גרטרוד קראוס. בקורסי הקיץ למחול בגעתון קראוס היתה מלמדת 'שעורי אמפרוביזציה', ככה קראו לזה. לא כולן הבינו אותה. לא כולן יכלו, מי שכן – זכתה לעולם חדש ומופלא. תלמידה אחרת – הרקדנית ורה גולדמן סיפרה על המפגש הראשון שלה עם גרטרוד קראוס כילדה בת 4 : "זכרון רחוק כמו מבט בתעלה"… ורה גם ראתה את גרטרוד מבצעת את ריקוד ה'חיל האלמוני' על רקע מלחמת האזרחים בספרד. המוסיקה, הקצב, ההבעה, "המנגינה 'דוחפת' וגרטרוד צועדת! המנגינה 'דוחפת' והחיל נופל קדימה על הפנים בגוף מתוח ומיד מתרומם חזרה …. והקהל ישב ללא נשימה !" זכרון אחר של ורה גולדמן היה מהיום שההודעה על מותה של המורה הגיעה אליה להודו. "היה לי צורך להיות בחלל מקודש" אמרה, וכמה מתאים, בהודו, אישה לבדה, במקדש, זוכרת את הגורו הראשונה שלה בחיים. כי כמוה גם לה היה הריקוד לדרך חיים שלמה. כמוה היא יכולה להופיע בכל מקום, כמו הרחבה הקטנה לפני הפסנתר בבית גרטרוד בקטע מרתק ומקסים משיר השירים שלרגע העביר את כולם למקום אחר בזמן. את הערב חתמה סימה מזור. תלמידה ומורה למחול שספרה שגרטרוד קראוס האמינה שהיצירה יוצאת מהבטן, מבפנים, ורק אז מטפסת את דרכה החוצה אל התודעה ואל החלל ואז שבה וחוזרת אל האמן. ככה האמינה צריך להתבצע תהליך היצירה, זו דרכו של האמן והפרטים הקטנים כבר לא חשובים. וסימה מזור ראתה את הפעם השנייה ש'החיל האלמוני' הוצג, בתום הופעה של הלהקה, בקיבוץ מעגן בפני קהל שאולי הכירו את האמנית עוד מ'שם'. היא צעדה לקדמת הבמה, תלשה את המסך, התעטפה בבד האדום והעניקה שוב הופעה בלתי נשכחת של 'החיל האלמוני' כשהמוסיקה הן מחיאות הכפיים של הקהל. רות אשל, רקדנית ומבקרת מחול נגעה בנקודה מיוחדת מפועלה של גרטרוד קראוס – אולי היא נדחקה מהבמה בשנות החמישים, אולי לא זכתה מספיק להוקרה, לא ניתנה לה במה, אבל היום כבר ניתן לקבוע שהיא, גרטרוד קראוס למעשה היותה אחד מהכוחות המניעים לדור שלם של אנשים שמצאו בעצמם את הכוח לפעול וליצור מחוץ ללהקות הגדולות, לפרוץ את המסגרת ואת הגבולות ולבדוק אפיקי יצירה חדשים. את האתנחתא האמנותית סיפק צבי גוטאינר , רקדן של גרטרוד לשעבר שהגיע לארה"ב בסוף שנות השבעים ומאז חי ויוצר שם. צבי שלח קטע ממחול שיצר השנה לזכרה של גרטרוד קראוס שהוקרן בערב. את הערב סיימה המשוררת צגית ששיר שכתבה על "הגורו שלה" הוקרא ע"י אורה שאלתיאל , מארגנת הערב. ולסיום- מילים לזכרו של שמעון לוי ז"ל, רקדן וכוריאוגרף, בן חסותה של גרטרוד קראוס שהיה הכוח המניע לקיומו של הערב הזה ולצערנו הלך לעולמו מוקדם מידי. בשנה האחרונה, בפרץ יצירה מחודש ביקש לוי לכתוב את הספר על גרטרוד קראוס שלו. לשם כך נפגש עם רבות מתלמידותיה לשעבר וחיפש חומרים עליה. הוא לא הספיק. מאת שולי לינדר ירקוני