חתני פרס ישראל

גילה אלמגור

גילה אלמגור נולדה ב־1939 בכפר סבא. בהיותה בת 15 עברה לגור בתל אביב, קרוב לתיאטרון "הבימה", שכן כבר אז רקמה חלומות על עתיד במשחק. בגיל 17, אחרי שעברה את בחינות הקבלה לתיאטרון בהצלחה, הופיעה בהצגתה הראשונה במסגרת "הבימה" – "בעור שינינו". ב-1960 שיחקה בסרטה העלילתי הראשון, "חולות לוהטים". ב-1963 נסעה ללמוד משחק בניו יורק, בבית הספר של לי סטרסברג. במקביל, למדה משחק אצל אוטה האגן ומחול מודרני אצל אנה סוקולוב.

מששבה ארצה כעבור שנתיים, החלה להופיע בהצגות תיאטרון כשחקנית עצמאית. היא שיחקה מעל כל במה בארץ. עם הצלחת הצגת היחיד "הקיץ של אביה", בסוף שנות השמונים, נעשתה לשחקנית מבוקשת והיא נחשבת כיום לאחת מהשחקניות הבולטות בתיאטרון הישראלי. הצגות בולטות בהן השתתפה: "הכלה וצייד הפרפרים", "אנה פרנק", "מדיאה", "מאסטר קלאס", "קדיש לנעמי", "רכוש נטוש", ובמחזות הזמר "פיטר פן" "מי שחלם" ועוד. במשך הקריירה הקולנועית שלה שיחקה אלמגור בקרוב ל-40 סרטים. בין הסרטים המוקדמים בהם הופיעה, ניתן לציין כבולטים את: "אלדוראדו" (בו גם שרה את שיר הנושא), "סאלח שבתי", "מצור" ו"מלכת הכביש".

גילה אלמגור פועלת רבות למען הקהילה. במיוחד היא פעילה בתחום הסיוע לילדים חולים, ובין היתר הקימה את "קרן המשאלות של גילה אלמגור", שנועדה למלא משאלות של ילדים מוכי גורל. היא נשואה ליעקב אגמון, מנכ"ל "הבימה" לשעבר. בשנים 1998 – 2004 הייתה חברה במועצת העיר תל אביב, וכיהנה בתפקיד יו"ר ועדת התרבות שלה.
היא קיבלה את פרס ישראל בתחום הקולנוע לשנת 2004 . בנאום שנשאה בשם מקבלי הפרס אמרה: "באתי לעולם מנקודת זינוק אפס. הורי ברחו מאירופה הבוערת, צעירים, כמעט ילדים, נפגשו כאן, התאהבו ונישאו. כל בני משפחת אמי, שבט בן 147 נפשות, נכחד כולו בשואה. לא הכרתי את אבי. הוא נרצח ארבעה חודשים לפני שנולדתי על ידי צלף ערבי. מעולם לא החזיק בידי ולא אמר לי 'ילדה שלי'. אני גידלתי את עצמי ללא שנאה וללא רצון לנקמה. תמיד חשבתי שאסור שיהיו ילדים שיאבדו את אביהם בשל שנאה ומלחמה. בבית שהיה בו מעט מאוד גדלתי והתאמצתי, למדתי להבדיל בין טוב לרע, למדתי להיאבק ולהיכשל ולפעמים גם לנצח. המעמד הזה הוא ניצחון".
לנימוקי ועדת השופטים במעמד הענקת הפרס בשנת תשס"ד

גברי בנאי
גבריאל (גברי) בנאי (נולד ב-1940), הוא זמר ושחקן ישראלי על במות הבידור, בטלוויזיה ובקולנוע, שהתפרסם בעיקר כחלק משלישיית "הגשש החיוור".
בן למשפחת בנאי, נולד וגדל בירושלים, נשוי ואב לבת ולשני בנים. היה חבר בלהקת "התרנגולים" ממנה צמחה להקת "הגשש החיוור". הופיע יחד עם חברי "הגשש" שייקה לוי וישראל פוליאקוב בעשר תוכניות בידור במשך ארבעים שנה והשתתף עמם בסרטי הקולנוע "גבעת חלפון אינה עונה" , "שלאגר", ו"הקרב על הוועד". כמו כן הופיע בסרטים "ארבינקא", "השכונה שלנו", "התרוממות", "כוכב השחר" ואחרים.
שלישיית הגשש החיוור זכתה בשנת תש"ס , 2000, בפרס ישראל למפעל חיים – על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
לאחר פרוק הלהקה, העלה בנאי תוכנית יחיד והגיש לצד ישראל אהרוני את סדרת הטלוויזיה "דרך האוכל".
לנימוקי ועדת השופטים במעמד הענקת הפרס בשנת תש"ס

חיים חפר
חפר (נולד ב-28 באוקטובר 1925), פזמונאי ישראלי, נולד בעיירה מיסלוביץ' שבפולין בשנת 1925 בשם חיים פיינר. עלה ארצה בהיותו בן 11 והתגורר עם הוריו ואחותו שרה ברעננה.
שירת בפלמ"ח ובין היתר השתתף בהברחתם ארצה של מעפילים מארצות המזרח, דרך גבול הצפון. במלחמת העצמאות היה מייסדה ומפקדה של להקת הצ'יזבטרון, להקת הבידור של הפלמ"ח, וכתב את רוב פזמוניה. לאחר מלחמת העצמאות פרסם את ספרו הראשון "תחמושת קלה" ובו פזמוניו מתקופת הצ'יזבטרון. חלק מפזמונים אלא הפכו להיות מסמלי התקופה -"יצאנו אט", "הקרב האחרון" ואחרים. שורות אחדות מפזמוניו אלה הפכו אף הן לסמלי התקופה:"עוד נזכור תחת גשם עופרת איך בסוריה צעד הפלמ"ח, "אל הנגב פלוגונת נשלחה עם מקלות כתחליף לרובים" ("רבותי ההיסטוריה חוזרת" ), "הן אפשר ובג'יפ שעבר שאגו בחורים כי נגמר" ("הן אפשר"): "היו זמנים אז במשלט ישבנו" ("היו זמנים"). בשנות החמישים ערך ביחד עם דן בן אמוץ את "ילקוט הכזבים" – ריכוז של כזבים, סיפורי הווי ומימרות שנולדו בפלמ"ח. באותה תקופה יסד ביחד עם בן-אמוץ את מועדון "החמאם" ביפו שהפך למוקד חברתי ותרבותי, והפיק את הרכבי הבידור "רביעיית מועדון התיאטרון" ו"שלישיית גשר הירקון".
ביום העצמאות 1983 (תשמ"ג) הוענק לחפר פרס ישראל לזמר העברי.

מרסל ינקו 
מרסל ינקו נולד ב-24 במאי 1895 בבוקרשט. כבר בתקופת לימודיו בבית הספר התיכון, בשנת 1912, הפיק ינקו, יחד עם טריסטן צארה ויון וינאה כתב עת בשם "סימבול". ינקו הגיע לציריך בשנת 1915, כדי ללמוד אדריכלות במכון הפוליטכני. הוא השתתף במפגשים האמנותיים של "קברט וולטר", שם הכיר את הנס ארפ ופגש שוב את טריסטן צארה והיה ממקימי קבוצת "אמנים רדיקליים" בה היו שותפים גם טריסטאן צארה, הוגו באל, ארפ, אלברטו ג'אקומטי ועוד. מהקבוצה הזאת צמחה תנועת הדאדא. התנועה הייתה אוונגרדית ומעוררת סערה, והובילה את האמנות, הספרות והשירה לסדרה של חידושים ששינו את סדר היום בעולם. בשנת 1921 עבר ינקו לפריז ונפרד מתנועת ה"דאדא". בשנת 1922 חזר לרומניה והיה ממקדמי אמנות האוונגרד בה. הוא לקח חלק בחוג שהנהיג המשורר יון וינאה, שהפיק את כתב העת "קונטימפורנול" בין השנים 1924 – 1936.
יצירותיו המוקדמות עוסקות ביחסים שבין צורה לצבע. סגנונו באותה תקופה כלל גם טכניקות של קולאז' ואסמבלאז' ושימוש בחומרים כגון בדי יוטה, צבעים, חבלים ועוד. עם עלייתו לארץ ישראל בשנת 1941 הושפע מהנופים והמראות והחל לצייר בסגנון פיגורטיבי יותר נושאים הקשורים לארץ ישראל ולמדינת ישראל המתפתחת, בסגנון השואב מן הקוביזם והאקספרסיוניזם. בנוסף לכך עבד בעיריית תל אביב ולאחר מכן במשרד ראש הממשלה והיה אחראי במידה רבה לאיתור מקומות להקמת פארקים לאומיים. היה ממייסדי כפר האמנים בעין הוד (אותו גילה באחד ממסעות האיתור שלו) וללא ספק הדמות הדומיננטית ביותר שפעלה בו. בשנת 1952 השתתף בביינאלה של ונציה. הוא אירגן את קבוצת "אופקים חדשים" ואת קבוצת היצירה האמנותית של עין הוד. בשנות חייו האחרונות הוקם בעין הוד מוזיאון ינקו דאדא המוקדש ליצירותיו ולסגנון הדאדאיסטי. בין הפרסים הרבים בהם זכה: "פרס דיזנגוף" מטעם עיריית תל אביב.
חתן פרס ישראל לציור לשנת תשכ"ז.
הוא נפטר בעין הוד ב-21 לאפריל 1984.

נתן זך 
זך נולד בברלין, גרמניה, לאב גרמני ואם איטלקיה. עלה לארץ ישראל ב-1936 ושרת בצה"ל במלחמת השחרור. בשנת 1955 פרסם אוסף שירים ראשון. מאז אמצע שנות החמישים עוסק גם בביקורת ספרות. מאמרו "הרהורים על שירת אלתרמן", שפורסם ב'עכשיו' ב-1959, נחשב לדעת רבים מחוקרי הספרות למניפסט חשוב בעולם השירה הישראלית. עקרונות השירה של זך השפיעו על שירתם של רוב משוררי "דור המדינה", והפכו לנכס צאן ברזל של השירה העברית המודרנית. זך הוא פרופסור לספרות באוניברסיטת חיפה.
זך עסק גם בתרגום שירה ומחזות. מאז סוף שנות השמונים של המאה ה-20 עורך זך ומפרסם את סדרת הקונטרסים "הנה" המציגים משוררים צעירים לקהל הרחב. מספרי שיריו של נתן זך: "שירים ראשונים, "שירים שונים", "כל החלב והדבש", "צפונית מזרחית", "אנטי מחיקון", "הזמיר כבר לא גר פה יותר", "יובל הקטן שהלך לגן". רבים משיריו של זך הולחנו, ביניהם: 'כי האדם עץ השדה', 'פזמון', 'איך זה שכוכב', 'יופיה אינו ידוע', 'לבדו' ועוד. בין ספרי הביקורת שכתב: "זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית", "קווי אוויר: על הרומנטיקה בסיפורת הישראלית ועל נושאים אחרים". בין תרגומיו : "מעגל הגיר הקווקזי" מאת ברטולט ברכט, "יידיש ושירים אחרים" מאת אלן גינזברג, "עליך אחלום חרישית" מאת אלזה לסקר-שילר. זך גם פרסם ספרי פרוזה: 'קוף המחט', אוסף סיפורים שיצא במקביל לצאת ספר שיריו האחרון 'הזמיר כבר לא גר כאן יותר'. וכן האוטוביוגרפיה שכתב על אמו, 'מות אמי', ושלושה סיפורים לילדים: 'הדבורה דבורה','הנשר הגדול' ו'הסיפור הקטן על האנשים הגדולים'. ב- 1982 זכה בפרס ביאליק לספרות.
בשנת 1995 זכה בפרס ישראל.

שמעון הלקין
שמעון הלקין (1898 – 1987), סופר ומשורר עברי, מתרגם, עורך, מורה וחוקר ספרות.
נולד בבלארוס בשנת תרנ"ט-1898. בשנת 1914, בעודו נער, היגר עם משפחתו לארצות הברית. הלקין השלים לימודיו באוניברסיטת ניו יורק בשנת 1928. משנת 1920, עוד בהיותו סטודנט, החל ללמד במוסדות יהודיים בארצות הברית. עלה לארץ לראשונה בשנת 1932, ועבד כשבע שנים בתור מורה בבתי ספר תיכוניים בתל אביב. בשנת 1939 חזר לארצות הברית, שם לימד במוסדות שונים והגיע לדרגת פרופסור ללשון וספרות עברית. בשנת 1949 נקרא לירושלים בידי פרנסי האוניברסיטה העברית, לשמש בה כפרופסור לספרות עברית חדשה.
הלקין הורה באוניברסיטה העברית עד לאחר פרישתו. היה ראש החוג לספרות עברית בירושלים במשך שנים רבות והעמיד מאות רבות של תלמידים. לאחר יציאתו לגמלאות חזר לניו יורק בה שימש כפרופסור למדעי היהדות בסמינר היהודי התיאולוגי. הלקין נחשב לחוקר ספרות מקורי, מתרגם מצוין שתרגומיו מהספרות האנגלית מוכרים עד היום. היה במשך שנים רבות מראשי המדברים בתחום הספרות העברית ובשל פועלו אף זכה לפרס ישראל, בשנת 1975, בתחום הספרות היפה.
שמעון הלקין היה משורר עברי מקורי. כתב שירה קשה ואינטלקטואלית, שהייתה רחוקה מהשירה העברית הארצישראלית. ביצירתו השירית בולטת בייחודה הפואמה "יעקב רבינוביץ' בירמות". זוהי פואמה פראפסיכולוגית מקורית ומפתיעה. הלקין כתב גם פרוזה עברית מקורית. הטרילוגיה שלו על חיי מהגר אינטלקטואל, "יחיאל ההגרי", היא יצירה מורכבת.
בתחום התרגום פרץ הלקין והפך למתרגם מוכר וידוע, בעיקר בזכות תרגומו המופלא ל"עלי עשב" של המשורר האמריקאי וולט ויטמן. שיריו של ויטמן, באמצעות תרגומו של הלקין, השפיעו על כתיבת השירה העברית באותן שנים, ובמיוחד ניכר הדבר בשירתו של ע. הלל הצעיר.
בשנת 1987 (תשמ"ח) הלך הלקין לעולמו, בביתו בירושלים.

זהרה שץ
זהרה שץ (1916 – 1999), ציירת ומעצבת.
זהרה נולדה בירושלים בשנת 1916 כבתם של ד"ר אולגה שץ ופרופ' בוריס שץ, מייסד "בצלאל". את לימודיה התיכוניים סיימה בגימנסיה העברית בירושלים ואת השתלמותה באמנות עשתה בפאריז. במקביל לפעילותה בשטחי אמנות שונים, עסקה גם בהוראת האמנות בישראל ובארצות הברית והיתה יועצת לעיצוב תעשייתי במשרד המסחר והתעשייה.
עוטרה בפרסים רבים: "פרס דיזנגוף לאמנות", "פרס יד-ושם","פרס המוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק" ו"פרס הזהב" בטרייאנלה במילאנו.
הציגה בתערוכות יחיד רבות בישראל ומחוצה לה, ביניהן במוזיאון תל אביב לאמנות, בבית האמנים בירושלים ובמוזיאון סן-פרנסיסקו לאמנות מודרנית. כמו כן השתתפה בתערוכות קבוצתיות רבות במוזיאונים וגלריות בעולם.
בין עבודותיה המייצגות: קירות, פנלים, תשמישי קדושה, פסלים בתנועה (מוביילים), דלתות ועוד. הן הוצגו במקומות רבים בארץ ובעולם ובכללם אביג'אן שבחוף השנהב, אטלנטיק סיטי, "דן כרמל" בחיפה, "אל-על" בלונדון, "יד-ושם", בית חולים "הדסה" בעין כרם ובקרית האוניברסיטה העברית בהר הצופים.
בשנת 1955 (תשט"ו) הוכתרה ככלת פרס ישראל לציור ופיסול.
זהרה שץ הייתה האחרונה לשושלת שץ ונפטרה ב-1999 בגיל 83 בירושלים.

אריה נבון 
קריקטוריסט, מאייר ספרים, מעצב תפאורות, צייר סרטי אנימציה, אמן קומיקס.
נולד בשנת 1909 באוקראינה. עלה לארץ עם משפחתו בשנת 1919. לאחר שפרסם קריקטורות במספר עיתונים התקבל על ידי ברל כצנלסון לעבודה בעיתון ההסתדרות "דבר" והיה הקריקטוריסט הקבוע של העיתון למעלה משלושים שנה (1933 – 1964). הקריקטורות שלו רוכזו בספרים.
יצר את האיורים לסרט "הרפתקאותיו של גדי בן סוסי" שאביגדור המאירי כתב לו את התסריט והאחים אגדתי צילמו. במסגרת עבודתו המשותפת עם המשוררת לא גולדברג , יצרו יחד את סדרות הקומיקס שפורסמו בעמוד האחרון של "דבר לילדים".
משנת 1948 צייר תפאורות לתיאטרון, החל בהצגת "הוא הלך בשדות" של משה שמיר ולאחר מכן ליותר מ-150 הצגות. לנבון הייתה משרה קבועה בתיאטרון הקאמרי, אך הוא עבד גם עבור תיאטראות אחרים.
בין ספריו: איורים לספר "עוץ לי גוץ לי" מאת אברהם שלונסקי, "שחור על גבי לבן", "בחזית ובעורף", "אלפיים שנה ושנה : אין זו אגדה".
חתן פרס ישראל בקטגוריה של אמנויות הבמה – תפאורות לשנת 1956

מיכאל גרוס
פסל וצייר, דור שישי בארץ. נולד בשנת ‏1920 בטבריה וגדל על שפת הכינרת, במושבה מגדל. שירת כנוטר ב"משטרת היישובים", והשתתף במלחמת השחרור.
גרוס הוא אמן הנוף, האור והצבע המקומיים. יצירתו רבת השנים היא רב-גונית בנושאיה בטכניקות שלה ובחומריה. יצירותיו מוצגות במוזיאונים בארץ ובעולם ופסליו מוצגים באתרים רבים בארץ.
יצירותיו נמצאות באוספים רבים של מוזיאונים חשובים בארץ ובעולם, ומצויים באוספי פרטיים. השתתף בתערוכות קבוצתיות ותערוכות יחיד רבות.
הציג בקרנגי הול בפיטסבורג, במוזאון לאמנות מודרנית ובמוזיאון גוגנהיים בניו יורק, בביינאלות של וונציה ופירנצה באיטליה, רייקה ביוגוסלביה וסאן פאולו בבראזיל. הציג תערוכות יחיד במוזיאון ישראל, מוזיאון ת"א, מוזיאון חיפה ומוזיאון עין חרוד. תערוכה רטרוספקטיבית של יצירתו נערכה במוזיאון תל אביב ב-1993 .
בין הפרסים ואותות הכבוד שקיבל: "ציון של כבוד" תערוכה בינלאומית, דוביל, צרפת, 1953, פרס שטרוק ,עיריית חיפה, 1964, פרס דיזנגוף, עיריית ת"א, 1967, מדליית זהב, הביינאלה ה- 11 בסאן פאולו , 1971, פרס סנדברג, מוזיאון ישראל, 1977, פרס שר החינוך, 1987, פרס גמזו, מוזיאון ת"א, 1996.
חתן פרס ישראל בציור לשנת 2000.
לנימוקי ועדת השופטים במעמד הענקת הפרס בשנת תש"ס

גרטרוד קראוס (3.5.1903-23.11.1977)

כמעט ואין כיום בישראל אמן-מחול, שלא ימנה את גרטרוד קראוס בין האישים והמורים, שהשפיעו עליו ועל אמנותו. גרטרוד החלה את דרכה כרקדנית ויוצרת רק לאחר שסיימה את המחלקה לפסנתר באקדמיה הממלכתית בווינה, ושבה והצטרפה למחלקה למחול מודרני באותו מוסד אקדמאי, כתלמידה. בראש המחלקה עמדה גרטרוד ודנויזר, וקראוס הופיעה בלהקתה זמן קצר,עד שפרשה את כנפיה שלה, והכינה ערב של מחולות סולו שזיכה אותה בביקורות נלהבות ופתח בפניה את אולמות הקונצרטים. מאז שנת 1926 הופיעה גרטרוד ולימדה בסטודיו שלה בווינה. לשם בינלאומי זכתה אחרי שלהקתה הופיעה בשנת 1930 בקונגרס-הרקדנים שנערך במינכן, במחזור המחולות "שירי הגטו" וקצרה ביקורות נלהבות. היא הייתה נציגה של המחול האקספרסיוניסטי החדשני.

גרטרוד קראוס הוזמנה לסיור מופעים בארץ-ישראל בשנת 1932 ועלתה ארצה ב-1935. מאז ועד מותה לא חדלה ללמד וליצור. בשנות מלחמת העולם השנייה הופיעה עם להקתה בקונצרטים של התזמורת הפילהרמונית (שהייתה אז "התזמורת הארץ-ישראלית") ובמסגרת ה"אופרה העממית" בתל אביב.

בשנת 1950 השתתפה בייסוד "תיאטרון הבלט הישראלי", הניסיון הראשון להקים גוף מקצועני בתחום המחול בארץ, ניסיון שלא זכה להצלחה ופורק כעבור קצת יותר משנה. בראשית שנות ה- 50, מקץ 25 שנות מחול בימתי, חדלה גרטרוד להופיע בעצמה והתמסרה להוראה וכן לציור ולפיסול – אמנויות שתמיד משכו את ליבה. עם ייסוד המחלקה למחול האקדמיה ע"ש רובין בירושלים התמנתה גרטרוד למורה, ושעה שהאקדמיה זכתה להכרה אקדמית, קיבלה גרטרוד את התואר פרופסור. מראשית שנות ה- 60 ואילך, עם ייסודן של להקות מחול חדשות, הייתה גרטרוד יועצת וחברה פעילה בהנהלותיהן הציבוריות של בת-שבע, הבלט הישראלי ולהקת המחול הקיבוצית.

פרופ' גרטרוד קראוס ז"ל, היתה חברת כפר- האמנים עין- הוד משנת 1953. היא באה לפי הזמנת הצייר מרסל ינקו ז"ל. בנוסף ליצירתה הכוריאוגרפית היא יצרה גם בשטח הוויזואלי הן בפיסול והן בציור. לאחר מותה חזר הכפר לידי אגודת הכפר והוא משמש עד היום כאכסניה לתרבות ו'ארכיון ויזואלי' של ראשוני כפר האמנים הנקראת על שמה – 'בית גרטרוד קראוס'.

בשנת 1968 קיבלה את "פרס ישראל" על מפעל חייה.

 photographs A. Himmelreich, copyright silver print

צילומים – ארכיון עין הוד, באדיות ויויאן סילבר ברודי.