מבחר תערוכות יחיד
1958 גלריה צ'מרינסקי, תל אביב
1960 מופשט – ציורי גואש, גלריה דוגית, תל אביב
1964 גלריה צ'מרינסקי, תל אביב
1971 גלריה בית ליוויק, תל אביב
1982 "אקוורלים" – גלריה עמליה ארבל, תל אביב
1985 בית אבא חושי, חיפה
"מאקוורל עד גואש", המשכן לאמנות, חולון
1986 "מפגש", בית האמנים, ירושלים.
1990 "עבודות על נייר", בית האמנים, תל אביב
1991 "מבחר עבודות", גלריה ארט-לי, מלון דן כרמל, חיפה
1992 "עבודות במופשט", המשכן לאמנות, חולון
1997 "בחיפוש אחרי איזון", מוזיאון הכט, אוניברסיטת חיפה
2006 "האישה וציפור הנפש" – תערוכה רטרוספקטיבית, מוזיאון ינקו-דאדא, עין הוד

תערוכות קבוצתיות נבחרות
1951-1960 תערוכות "קבוצת העשרה"
1954 - תערוכות כלליות של אמני ישראל
1958 "תערוכת העשור", בית דיזנגוף, מוזיאון תל אביב
1959-1962 תערוכות אמנים ישראליים בבריסל, אנטוורפן, לייז', טוקיו
1967 "תערוכת ירושלים", מגדל דוד, ירושלים
1974 תערוכת הפתיחה של קבוצת "אקלים", בית האמנים, ירושלים
"אקלים – ציור ופיסול", המבואה של היכל התרבות, תל אביב
קבוצת "אקלים", המוזיאון לאמנות חדשה, חיפה
1983 הטריאנלה לגרפיקה, מוזיאון חיפה

1988 "חיפה" – דיוקן פלוס, המוזיאון לאמנות חדשה, חיפה. 1989 "הסטודיה – דור הביניים", בית האמנים, תל אביב
"מחווה לקו השחור", מוזיאון ינקו-דאדא, עין הוד
1991 "צפון", אמנים יוצרים בצפון הארץ, המוזיאון הפתוח, גני התעשייה, תפן
1992 "קבוצת העשרה" 1951-1960, המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן
1993 "האבסטרקט הלירי" – רב שיח, מכון אבני, תל אביב

אם נעקוב אחרי עבודתה של קלייר יניב בציור המופשט, נוכל לראות בו את סיפור הציור הישראלי המופשט החל משנות ה- 50. קלייר השכילה למצוא את שלוות הנפש האמנותית שלה בעבודה (במקביל או לסירוגין) הן בציור פיגורטיבי והן מופשט. כבר בציוריה הראשונים ניתן היה למצוא פוטנציאל של הפשטה ייחודית, שהעניקה קדימות להתרחשות צבעונית וקווית וליסודות אורנמנטאליים. מאוחר יותר, המשיכה קלייר יניב בדרכה – המשך משולב במפנה – כשהיא עוסקת פחות בצורה ויותר בעצם הזרימה הצבעונית, מקווי צבע אל משיכות מכחול מנוסחות יותר. במבט כללי, דומה כי המופשט של קלייר יניב הוא למעשה גרסה נוספת של "מופשט לירי". הבד מעביר הלכי נפש, לעתים כ"המרה" של נופי חוץ, טבע ומעגלי צמיחה, תחושות ואווירה, מבלי להגדיש את הסאה בהשלכה ישירה וקיצונית של "זעקת הסובייקט". יש בציוריה מעין "מצפוניות ציורית" המתגלה ברגישות לצבע, שקיפותו ודחיסותו, לריתמוס המוסיקלי השומר על האיזון הדינאמי בין המאורגן, המנוסח לבין החוויתי והאינטואיטיבי, היוצר רושם של "ציור בתהליך".

(אבי כץ, בקטלוג "האישה וציפור הנפש", 2006)