ציוריו של דרור מנסים לתאר את הבלתי ניתן לתיאור, להפריך את אשליית הקביעות, ולתעד את המרווח החמקמק שבין התהוות להיעלמות. הניקוד, המבטא את צלילי התנועות שלפני המשמעות המילולית, הופך בעבודות - תוך כדי פציעה ואיחוי בשכבות של כיסוי וגילוי - למארג מולקולרי, לפרודות החומר המפר את מראית העין של אי ההשתנות.
סימני הפיסוק, סימנים שנועדו לסייע לעמוד על כוונת הדברים, הופכים לסימנים של השקט שבין המילים, למשפט מופרך, למובאה משום מקום.
זוגיות ומשפחה כהבטחה לאושר, והשפה כאפשרות לדיאלוג, נמזגים בחומריות של אדמה, זפת ושעווה - במיזוג של בלאי החומר, של תמורת הזמן וסימניו - עם סימני השפה כרקע וכעיקר, בין המובן למעורפל ובין המצוי לנעדר.
סימני התנועות והפיסוק בשפה, הופכים לשפה כקצה, למפגש בין הרהוט לעמום, לקצה הביטוי במילים, אל סף המלמול, כקצה החשוף של הגוף והנפש. האדמה, החומר הראשוני שממנו באים ואליו שבים, החומר שעליו חיים וממנו ניזונים, המקום שעליו חלוקים, החומר שבו בסוף מתכסים לתמיד, מופקעת מהקשרה והופכת לדממה, שלפני ואחרי הסערה.
השעווה, חומר שקוף ובהיר המוליך זיכרון, יחד עם הזפת, חומר אוטם וכהה, מתמזגים והופכים עם שינויי מצבי צבירה לחומר חדש, ממזגים את החשוך והמואר, כאנלוגיה לתהליכים חומריים ונפשיים, בניסיון להגיע אל קו התפר הנסתר שבין התכוונות לאקראיות, במרחב התודעה המשתנה, מעבר למגבלות השפה.