חווית הצפייה בציורים של אורי גיל היא חוויה של יופי. צבעים בהירים עולים מתוך עומקו הכהה של הציור. הקונטרסט החזק הזה מייצר דרמה גדולה, אך לא כזו היוצאת אלינו בתרועת חצוצרה צעקנית. זוהי דרמה של התכנסות פנימה, של שקט רוחני מהורהר, של אינטימיות. כאילו מעשה הציור הוא פתיחת צוהר בתוך החושך, המגלה את הדמויות החבויות בו. במובן הזה האור הקורן מציוריו של גיל אינו אורה הצורב של השמש הארץ ישראלית, הוא קרוב יותר לנוגה הירח או לאורה הרך של שמש אירופאית.

אכן, במובן מסוים הציור של גיל הוא ״לא מכאן״, הוא מגיע אלינו כל הדרך מהמאה ה-15, מהולנד של ואן אייק, ונבנה בטכניקה המעורבת (בטמפרה ושמן) שזה האחרון פיתח. זוהי טכניקה מורכבת להפליא, שדורשת הרבה סבלנות, מיומנות ותכנון קפדני. הציור נבנה שכבות על גבי שכבות – החל ברישום הכנה, דרך האימפרימטורה (היא שכבת הצבע הראשונה שנותנת את הטון הבסיסי לציור כולו), יצירת האזורים המוארים והכהים של הציור בטמפרה, ובהמשך שכבות של צבעי שמן וטמפרה לסירוגין. 

האופן שבו גיל לימד את עצמו את הטכניקה הזאת והביא אותה לדרגת מומחיות מעלה על הדעת את מילותיו של ולטר בנימין: ״לעייף את רב-האמן לנקודה של אפיסת כוחות על ידי חריצות ועבודה קשה, כך שלבסוף הגוף שלו וכל אחד מגפיו יכולים לפעול בהתאם להגיון של עצמם: זה מה שמכונה ״אימון״. הוא זוכה להצלחה משום שהרצון מוותר על כוחו אחת ולתמיד בתוך הגוף, מוותר עליו לטובת האיברים – היד לדוגמה. […] היד שלך, כפי שאומרים, לקחה את העניין לידיה ואיחדה כוחות עם האובייקט״ (״אימון״, מתוך ״הסדרה האיביזית״).

הנקודה החשובה של בנימין היא שהשליטה שרב-האמן מפגין באומנותו אינה שליטתה של כוונה מודעת של הרצון – הקובעת את התכלית של השימוש בגוף כולו. להיפך, השליטה בטכניקה משחררת את האמן מהכוונה לטובת החיים העצמאיים שהאיבר מקבל. כאשר היד משוחררת מהפונקציונליות של הגוף היא יכולה להגיע לאיזושהי הרמוניה עם המכחול, לנוע ביחד איתו בריקוד משלהם, כמו ישות אחת, מבלי שאף אחד מנסה להשתלט על ההובלה. האימון, אם כן, הוא בגדר שחרור ממרכז הבקרה של האגו, באופן זה הוא פותח פתח לביטוי הנוכחות של רוחו של האמן במחווה של היד המציירת.

"התמסרותו של גיל לתהליך הלימוד והשכלול של הטכניקה, האופן שבו הטמיע אותה בידיו ממש והפך אותה לטבע, הם גם מה שבסופו של דבר מעניק להקפדה שבציוריו איכות של חופש ולא של נוקשות, ומאפשר לנו לחוש ברוח שמתבטאת בהם"

התמסרותו של גיל לתהליך הלימוד והשכלול של הטכניקה, האופן שבו הטמיע אותה בידיו ממש והפך אותה לטבע, הם גם מה שבסופו של דבר מעניק להקפדה שבציוריו איכות של חופש ולא של נוקשות, ומאפשר לנו לחוש ברוח שמתבטאת בהם: רישומי ההכנה הם שלב החיפוש והדיוק של הדימוי, משתקפת בהם מחשבה ותכנון לפרטי פרטים של כל מחווה, תנוחה או כפל בד. זהו הבסיס לכל התהליך, המקנה לציור את אופיו הריאליסטי, ובאותה נשימה זה גם מה שמרחיק את הריאליזם שלו מחיקוי גרידא של המציאות. 

משעה שהרישום מגיע לשלמות, האובייקט המצויר כבר שייך לחלוטין לעולם של הציור; גיל אינו מחזיר את המבט שלו אל העולם שבחוץ, הוא לא בודק את מידת הדמיון שהציור נושא ל״מקור״, הוא גם לא מצייר לפי רעיון או מושג של איך הדברים צריכים להיראות; הקשב שלו פונה פנימה – אל ההרגשה של הציור עצמו, המנחה את הקומפוזיציה ועבודת הצבע. הרישום הוא כמו השלד שנותן לציור קיום ומבנה המחזיק אותו מבפנים, וההרגשה היא החופש של העין והיד שמפיח בו חיים: שכבות הטמפרה מאפשרות לגיל להגיע לדקויות של מרקמים ופרטים, וביחד עם שכבות צבעי השמן הן יוצרות את העומק החי של הציור – את התחושה שאנחנו יכולים לפסוע אל תוך החדר החשוך, שאנחנו יכולים לחוש את חומו של הגוף, את מגעה הענוג של היד או של הפנים העדינות.

תחת ידיו של גיל הדמות האנושית מקבלת הילה מלאכית, כמעט קדושה, ויחד עם זאת היא אינה מאבדת מהגשמיות שלה. להיפך, הציור מפשיט מהדמות את כל מה שעודף, את כל הגרוטסקי, הגס והמחוספס, כדי לעצור בשכבה האחרונה של עור דק מן הדק, המגנה בגפה על הבשר החשוף. באופן זה הוא מציג לעיננו שכבר קהו חזון מרפא, המחליף את הפנים המכוערות של האנושיות היהירה ושופכת הדם, בפני התום, שהדם – המגלה את עצמו בסומק הלחיים – הוא עבורם נוזל החיים. 

"למרות שממבט ראשון הוא נראה כלקוח מעידן אחר, ממבט שני מתגלה שגיל מוצא את החזון הזה כאן ועכשיו, בפני האנשים המקיפים אותו, בסיטואציות יומיומיות – כך שמה שנדמה תחילה כמו גלימה אדומה של דוכס אינו אלא סווטשירט שעוטה בנו"

למרות שממבט ראשון הוא נראה כלקוח מעידן אחר, ממבט שני מתגלה שגיל מוצא את החזון הזה כאן ועכשיו, בפני האנשים המקיפים אותו, בסיטואציות יומיומיות – כך שמה שנדמה תחילה כמו גלימה אדומה של דוכס אינו אלא סווטשירט שעוטה בנו. יצירתו מביאה לביטוי את אופיו האל-הזמני של אותו יופי תמים, שניתן לראותו בפניו של אדם, בשיפול הבד, או בלחם המונח על השולחן – צריך רק לדעת להתבונן ולהיות קשובים להרגשה.

טקסט: ים וינברג
"עם אור ראשון" I תערוכת יחיד לאורי גיל בגלריה לאמנות עין הוד I מאי – ספטמבר 2025
אוצרת: צאלה קוטלר הדרי. עוזרת אוצרת: רות מגיד. הקמה: סמי כמאל. צילומי הצבה: אורית סימן טוב

שעות פעילות
שני – שישי 10:00 – 14:00
שבת 10:00 – 16:00
כניסה חופשית