בשבת 20.9.25 בשעה 12:00, ייפתחו בגלריה לאמנות עין הוד מקבץ תערוכות חדשות, החוקרות את המרחב של הכרמל כנוף גאוגרפי ורגשי, במודע ובתת מודע.
אוצרת: צאלה קוטלר הדרי, עוזרת אוצרת: רות מגיד. הקמה: סמי כמאל. עיצוב: תמר לצרוס, סמדר עזריה. תקלוט בפתיחה: דיג'י מיקו.
הכניסה חופשית!
התערוכה המרכזית במקבץ, "על פי הר געש", נולדה בהשראת "שמורת טוף" הסמוכה לכרם מהר"ל שליד עין הוד – אתר נדיר שבו נגלים שרידיו של הר געש קדום שהתפרץ לפני מאה מיליון שנה. בשמורה נחשפת גם שונית של מאובני צדפים ושבלולים ימיים קדומים, עדות לחיים שנמחו ונשמרו כאחד.
ההתפרצות הגעשית היא רגע מכונן: תהליך נסתר המתרחש במעמקי האדמה ופורץ לפתע אל פני השטח, משנה את פני הנוף ואת חיי היבשה והים. היא מגלמת את המתח שבין שקט להתפרצות, בין חורבן ליצירה. אף שאין בישראל הרי געש פעילים הדימוי הגעשי נוגע במציאות המקומית.
העבודות בתערוכה מציעות מבט על קווי השבר הגיאולוגיים, הפוליטיים והרגשיים הנפיצים של חיינו כאן – דרך ציור, פיסול, צילום, וידאו ומיצב. הן יוצרות מטאפורה לחורבן והתחדשות, סכנה ותקווה, קריסה ובריאה, וממחישות איך זה מרגיש לחיות במקום שנמצא כל רגע על סף התפרצות.
בהשתתפות: יונתן אולמן, נעה אורליצקי, ולנטינה ברוסילובסקיה, בתיה גרוסברד, יוסי וקסמן, ליאת לבני, סיגלית לנדאו, סימה סלונים, מאיר פיצ'חדזה, תום פניני, לימור צרור, אביבה שמר.
התערוכה "רוח ים ושני ירחים" מציגה את סדרת הציורים "רוח ים תיכונית" של לזר מנולה, אמן עין הוד. עבורו, עצי הזית הם סמלה של עין הוד, והם הנושא המרכזי בסדרה זו. הוא מצייר את צמרות העצים, את העלים המתנועעים ברוח, ובין כתמי הצבע הצפופים אפשר לחוש בנשיבת הרוח ולראות את האור המסנוור.
לצד סדרה זאת מוצג המיצב "גופי מים ואור" של המוזיקאית והאמנית דניאלה תורג’מן שמבקשת לחקור אפשרות של ריפוי ושיקום דרך מפגש עם מים ואור.
המיצב כולל צילום-וידאו-שירה ומציג שני ירחי מים; הירח הראשון כולל תצלומי תקריב מחוף הבונים בחוף הכרמל, ישראל. המים בו מתגלים כוורידים פועמים, נעים במהירות, בתנועה חיה ורוטטת המזכירה גוף חי. הירח השני נוצר במהלך שהות האמן בגרמניה, ומורכב מצילומים של נהרות ואגמים – מים שקטים, כבדים, המהדהדים קצב אחר.
שני הירחים משמשים כפורטלים לזמן ולמקום, אך גם כראי אחד לשני. הם משקפים את יכולתם של המים לשאת זיכרון ולהוות אמצעי הקשבה ותנועה בין עולמות.
התערוכה "כיסא בנוף" בוחנת את הכיסא כאובייקט יומיומי וסמל טעון הנע בין בית לנוף, בין נוכחות להיעדר ובין מרחב פרטי לאופק רחב.
כיסא בנוף מציב אותנו על קו התפר שבין הבית לבין המרחב הפתוח. הכיסא – אובייקט יומיומי ופשוט – נושא עמו משמעויות רבות ומנוגדות של נוכחות והיעדר, ומציע מבט אישי מתוך המרחב הפרטי אל הנוף הרחב. הוא עשוי לשמש מקום למנוחה או להתבודדות, עדות למי שעבר, סמל לנוכחות אלוהית ולעקירה, ביטוי להתמזגות עם הטבע או לגעגוע ולציפייה.
העבודות מזמינות את הצופה לעצור, לשבת ולהביט מחדש על יחסי אדם וסביבה.
בהשתתפות: דניאלה בורכרד רטנר, גרשון דוידוביץ', בתיה איזנווסר ינקורט, קרין ינקורט, גד צ'רני.
בחצר האגף לאמנות עכשווית בו מוצגת התערוכה "על פי הר געש" יוצג גן הפסלים "מעלות וחרכים" של הפסל רמי גביש. אוצר אורח: בן צור.
גביש, יליד 1957, מפסל באבן מזה 50 שנה. סגנונו ושפתו הפיסולית נקשרים, יותר מכל, לאבני בזלת וולקניות, בנות מיליוני שנים, שנאספות על ידו משולי הדרכים ברמת הגולן.
הרתיחה בליבת כדור הארץ של המסה המוכרת כלבה, התפרצותה, גלישתה וחשיפתה לאוויר יצרה, בתהליך התחמצנות, גושי חומר קשים ומחוררים. גביש מנסר אל תוך הסלע הקשה, לרוב בקווים גיאומטריים, צורות אדריכליות המדמות חדרים פרוצים, מדרגות ומחילות.
בהתבוננות מזווית אחרת, נראים הפסלים כמבצרים או כמגדלים שחרכי ירי משמשים בהם מוטיב מרכזי. לעיתים ניתן להרהר ברמיזות למבני מזבח מוקטנים ששימשו לפולחן דתי בעולם עתיק. לרגעים ניתן לתהות האם בכלל מדובר במודלים מוקטנים מעולם אוטופי, השואף לסדר חברתי אידאלי. או אולי לשם יצירת חלום מבני חברתי מתוקן, כזה הרואה באדריכלות מקור לתבונה וניהול תקין ומאוזן של סדר חברתי.
הפיסול של גביש פותח דיון על מקומיות קדומה אך גם אל-זמנית, שבה כוחניות והתגוששות מלוות את המין האנושי מקדמת דנא. הפיסול מנכיח סוגיות על סכסוכים קדומים או על קרבות כיבוש, וחוקר בתוך כך שרידים של מבנים ארכיאולוגים שתוצריו מגלמים ערכי זיכרון על חיים שפסו מהעולם, אך עדיין רלוונטיים ובעלי השפעה ישירה על החיים העכשוויים.
הפסלים נושאים זיכרונות קדמוניים שרצוי להרהר בהם. הטקסטורה הגולמית הגסה והמנוקבת של אבני הבזלת הכבדות מנשימה את הפסלים ומפיחה בהן רוח חיים, גם כשהן דוממות, יציבות ונוקשות. הדיאלוג האמנותי העכשווי עם המהלך הגיאולוגי בן מיליוני השנים יוצר אמירה רבת משמעויות; ניכר כי גביש רוכש כבוד רב לחומר ומתאחד איתו בתהליך היצירה.
אף שאמבר רא-שפע וצורי בר יהודה, יוצרים-חוקרים שפועלים שניהם בעין הוד, חולקים את אותם מרחבים גיאוגרפיים ותודעתיים – התערוכה "עין שלישית" היא מפגש ראשון בין העבודות שלהם. זהו מפגש חוצה מדיומים, בין מלאכת הרקמה ועבודת היד לבין האמנות הדיגיטלית.
רא-שפע חוקרת את הרקמה כגשר בין עולמות; הנסתר והגלוי, המופשט והמוחשי, הרוח והחומר. הרקמות נולדות מתוך דיאלוג מתמשך עם חלומות, סמלים, מיתוסים וארכיטיפים, ומשמשות עבורה כלי לחיבור עם רשת התודעה הקולקטיבית.
יצירתה שזורה במחקר אקדמי רב־תחומי שהיא עורכת בפילוסופיה, קוסמולוגיה ותודעה במכון האקדמי CIIS בסן פרנסיסקו. כדוקטורנטית, רא-שפע חוקרת תרבויות וסיפורים עתיקים וארכיטיפים. היא מתבוננת במערכות היחסים בין האדם והעולם, ושואלת: מהי נשמה.
גם בר יהודה יוצר אמנות שמשקפת את המחקר הפילוסופי שהוא עורך באקדמיה, אלא שהוא עושה זאת באמצעים דיגיטליים שגם הם עומדים במרכז מחקרו. בר יהודה נע בין מטאפיזיקה, טבע המציאות ופילוסופיה של התודעה. בין השאלות המנחות אותו ביצירתו: האם החיים הם חלום, איך נראית המציאות, איזו תחושה הייתה ליקום אם היו בו אלמנטים תודעתיים בלבד, האם אלמנטים דיגיטליים הם אמיתיים, האם צורות מופשטות קיימות במציאות.
הבחירה ב"עין שלישית" כתערוכה הפותחת את מקבץ התערוכות שעוסקות ברכס הכרמל – המרחב שעוטף את כפר האמנים עין הוד – מבטאת עמדה עקרונית: למערכת היחסים שבין אדם לסביבתו, בין הבית למרחב שעוטף אותו יש משמעות יסודית ומשנת חיים – הן ברובד המודע, הן בזה שמתחתיו.
קיר אמן לצבי אלדובי – ממייסדי כפר האמנים עין הוד, במיצב "היער" הכולל הדפס מונומנטלי של האמן ופסלי ברונזה.
אלדובי, בן למשפחת חסידים, נולד וגדל בכפר בגליציה הקרפטית, בנוף הרים ויערות עבותים, נהרות ומעיינות. בימי מלחמת העולם הראשונה, כשהיה בן עשר, נרצח אביו בידי קוזאק. אלדובי הוא מראשוני החברים בכפר האמנים עין הוד. בכניסה לכפר מוצג פסלו "לבן שנפל (חיבוק)" – אחד מפסלי סדרת "יזכור" שיצר בין השנים 1963 ל-1967. בפסל זה, מופשט עם רמז פיגורטיבי, מצליח אלדובי לתת לתחושת האבל והשכול ביטוי אציל, מאופק ומתומצת.
לצד עבודותיו של אלדובי מציגה גפן ברקל שפירא, אמנית מקיבוץ גבולות שבעוטף עזה את הפרויקט "בתים שקטים" שהיא צרפה ממתכת עם שובה לקיבוץ לאחר השבעה באוקטובר.
ברקל שפירא היא נכדתו של האמן יעקב חיים שעסק בצורפות ובציור והיה מגרעין
המייסדים של עין הוד. את הסדרה יצרה מתוך צורך עמוק לבטא כאב, אובדן ותקווה.
בעבודותיה מבקשת האמנית לתרגם את מה שקשה לבטא במילים לפרקטיקות של צורפות קלאסית שמכילות בתוכן שבר, שקט וחיים לצד טראומה.
הבתים השקטים עשויים ממתכות פליז, אלפקה ומעט נחושת.
קיר אמנית לתמר שילה, אמנית עין הוד, לרגל השקת ספרה החדש "שינוי תמידי".
את העבודה "שינוי תמידי" יצרה שילה בשנת 1978 כסדרת רישומים משתנים בעיפרון ומחק, שנכרכו כספר. בשנת 2025 הודפסה הוצאה מחודשת של הספר.
"שינוי תמידי" הוא תרגיל יצירתי המתחיל בקו עדין שמתפתח ומשתנה בהשפעת רגשותיה ומחשבותיה של האמנית. כל שינוי בעבודה תועד באמצעות זירוקס, והדפסת התיעוד הפכה למסמך ייחודי של הרישום טרם השינוי. התהליך חזר על עצמו עשרות פעמים: שינוי, תיעוד בזירוקס, התפתחות. מהרישום האחרון בחרה שילה להפיק גם תחריט.
