פתיחה: שבת 6.6.26 בשעה 12:00
>> באירוע הפתיחה תקלוט ויין במרפסת הגלריה <<
אוצרות:
צאלה קוטלר הדרי
אלמוג גז
כניסה חופשית!
התערוכה המרכזית באגף לאמנות עכשווית, בין השבירוֹת, מתייחסת בכותרתה להגדרתו העצמית של המשורר אבות ישורון שאמר בשנת 1970 בראיון לעלי מוהר "כיצד נעשה אדם אבות ישורון? התשובה היא: מן השבירוֹת". ארבע שנים לאחר מכן ראה אור ספרו המכונן "השבר הסורי-אפריקני".
במחזור שירים זה התייחס ישורון לשבר הבית שממנו בא ואותו "עזב בתוך האין מוצא", ולשבר הלאומי של מלחמת יום הכיפורים. בשיר הפותח את הספר, הוא מקביל בין המלחמה לניתוח שהוא עצמו עובר, ומציב את השבר כחתך בבשרו.
התערוכה "בין השבירוֹת" מוליכה את הצופה בין מופעי השבירוֹת של הקיום דרך שלושה תתי נושאים: הבית, הגוף והסביבה. החומר ומה שמכיל את החומר הופכים לאחד – עץ, זכוכית, שלד או ביצים; השבר אינו עוד מצב, אלא תכלית.
בהשתתפות: אליה בלוך, שרון בריל, אלמוג גז, בתיה גיל מרגלית, נועה הגלעדי, ניני ורשבסקי, אמיר כהן, נועה למדן, אנלייה מגן, משה מוקדי, כרם נאטור, בוב נצ'ין, זיוה בן-ערב רבינוביץ, גילי דיאנה שכטר
תערוכת יחיד לאמנית נחמה לבנדל, בה יוצגו אובייקטים ועבודות דו-מימד שיוצרת לבנדל מספרים ומכריכות. שם התערוכה "חתך נייר" מתייחס לפצע מטעה: דק, נקי, כמעט בלתי נראה – אך כאבו חד ובלתי פרופורציונלי. הוא מגיע בהפתעה, חותך כסכין פתאומית, והופך את דף הנייר לזיכרון של כאב.
במובנים רבים, גם עבודותיה של לבנדל הן בלתי נראות במבט ראשון. כלפי חוץ הן נגלות כדפים וקרעים, לבנים או מצהיבים. אך תחת פני השטח, הדפים מוכתמים באדום ובכתום של דם ואש – אלה הכריכות החיצוניות או הפנימיות של הספר; הם נושאים בתוכם תוכן, זיכרון, אמירה ועמדה, הכרוכה בין הדפים, נסתרת ובוערת.
לבנדל, מתגוררת ויוצרת בעין הוד, מתארת את עצמה לעיתים כאמנית מלחמות גם אם בעל כורחה. זאת משום שעבודותיה שזורות באופן בלתי נפרד בכאב, בריפוי ובכיסוי של השנים האחרונות במציאות הישראלית. הן עוקבות אחר אירועים אקטואליים ופוליטיים – לפני השבעה באוקטובר ואחריו – ומעלות אל פני השטח קרעים בחברה, גווילי אש, טבח ואותות מלחמה.
תערוכת יחיד לאלברט גבאי בה יוצגו פסלים מסדרת העבודות "טורו" ו"טינו" עשויים ברזל ואבן שמגלמים מהלך הפשטה תכני וצורני של ראש השור.
דימוי השור הוא מוטיב מרכזי ביצירתו של גבאי (1965 – 2025), אמן רב-תחומי טוטאלי, פסל, צייר, משורר, שחקן תיאטרון ואמן מיצג. גבאי הלך לעולמו לפני כשנה במפתיע.
סדרות הפסלים חושפות את עולמו הפנימי ואת הדיאלוג שהוא מנהל עם דימוי השור.
סדרות הפסלים "טינו" ו-"טורו" חושפות את עולמו הפנימי של גבאי ואת הדיאלוג שהוא מנהל עם דימוי השור. טינו וטורו מייצגים שני צדדים של אותו המטבע: המבוית מול הפראי, והפגיע מול המאיים. המאבק הזה, או שמא החיבור – בין הרך לקשה, משקף גם את התפיסה של גבאי לגבי החומר איתו הוא פיסל – ברזל.
אמנם הברזל נחשב לחומר קשה, אך גבאי ראה דווקא את הרכות שבו: "אם ברזל נשבר או אם עשית חור – אפשר לרתך אותו, לחמם אותו ולעצב מחדש. הברזל סולח לך – אם אתה טועה אתה יכול לתקן" (מתוך הסרט "אלברט גבאי: פסל מעין הוד", 2011). את הניגוד שבין הנוקשות הפיזית לרכות המטאפורית ניתן לראות באחד הפסלים המוצגים בתערוכה, שבו ציפור עדינה יושבת על קרנו המתפתלת של השור.
בשנת 2010 נשרף כליל ביתו של גבאי בשריפת הענק בכרמל, ועימו כל רכושו ויצירותיו המוקדמות. השריפה הפכה לחלק בלתי נפרד מעבודתו, הן כנושא והן כחומר פיזי ששולב באמנות הפלסטית שהוא יצר.
בינואר 2025 נפטר אלברט גבאי במפתיע מדום לב. בשנותיו האחרונות, בעיקר לאחר מות אביו, בחר בשקט, התכנסות ומחשבה, ועבד על תוכניות לתערוכתו הבאה שאותה לא זכה להוציא אל הפועל. תערוכה זו מבקשת להגשים את חזונו האחרון.
התערוכה "חוֹלית" מציגה סדרת עבודות צילום של דרור מעיין, המתמחה בטכנולוגיות צילום מהמאה התשע-עשרה, ובראשן טכניקת הקולודיון הרטוב, הניפסוטייפ והקלוטייפ. לאחר הכשרה של מספר שנים בארצות הברית, במוזיאון ג'ורג איסטמן, חזר מעיין לארץ וייסד בעתלית את הסטודיו לצילום עתיק, בו הוא פועל באמצעות ציוד מקורי עתיק ומצלמות בנות כ־150 שנים.
עבודתו נשענת על שיטות הצילום המוקדמות, הכוללות לוחות זכוכית או מתכת (אמברוטייפ, טינטייפ ואלביומטל), והדפסת מגע ידנית על נייר: סיאנוטייפ, הדפסי אלבומין והדפסי מלח. הוא יוצר גם בחדר-חושך אנלוגי-כימי מסורתי, תוך הקפדה על תהליכים ידניים מלאים.
סדרת העבודות המוצגת בתערוכה שואבת את השראתה מדיונות החול ומחופי הכרמל, נוף מגוריו וילדותו של מעיין וזירת התבוננות מרכזית ביצירתו.
גלריה לאמנות עין הוד
שני – שישי 10:00 – 14:00
שבת 10:00 – 16:00
כניסה חופשית
לתיאום קבוצות ופרטים נוספים: [email protected]
עיצוב הזמנות: תמר לצרוס
