גלריה לאמנות עין הוד

כאילו חיכו לנו אלף שנים – מקום מפלט

אוצרת: צאלה קוטלר הדרי

בהשתתפות: ארז אוזן, אנה איילת אפל, בתיה איזנוסר ג'אנקור, סאלח אלקרא, מתן בן טולילה, יוסי וקסמן, נובויה ימגוצ'י, נחמה לבנדל, גיא סער רוסו, עוזי עמרני, חיימי פניכל, לילך פלד צ'רני, ענת רוזנסון בן-חור, טליה שאנון מוזס, תמר שפר, דניאלה שריה, אמיר תומשוב, תמרה תורג'מן.
מיצב חוץ: סאהר מיעארי
מיצב "מפה מודרכת 1:1": לידה שרת מסד, בית תרבות

שנות ה-50 וה-60 בעין הוד היו מאופיינות בהתיישבות של אנשי רוח ובוהמה שהוזמנו על ידי מרסל ינקו, אמן ואדריכל שפעל בשירות המדינה, להקמת כפר אמנים בעין הוד. הכפר, שהוקם ב-1953 על חורבות הכפר הערבי עין חוד, היה לאבן שואבת עבור אותם אמנים. הוא אופיין כאזור ספר, מרוחק מהעין הבוחנת של מוקדי הכוח האמנותיים של אותם ימים בתל אביב, מוקף טבע, דל תשתיות ובתולי בעיניהם, מרובה במבני אבן מקושתים.

בשנים אלו מרבית האמנים היו מחלקים את זמנם בין ביתם בתל אביב או בחיפה, ובין מעונם החדש בכפר שאותו טיפחו ובו יצרו. הם יזמו אירועים ומסיבות לטובת גיוס כספים, אליהם הגיעו כל המי ומי: אנשי בוהמה, פקידים בכירים וגנרלים, סופרים ואמנים.

הפולקלור מתאר שיחות ערות וקולניות על סוגיות באמנות, על מסיבות פרועות ובלתי נשכחות בפורים, על שחרור וחופש מיני ובית לקהילת הלהט"ב, על מוזות ועל גברים שמחפשים מוזות, כפי שכותב הסופר והאמן יוסי וקסמן, תושב עין הוד, ברומן "תולדות האמנות" המגולל את הקמת הכפר: "היינו ארץ מקלט. זה מה שהיינו. מקלט לבוהמיינים, לאמנים אמיתיים ולאמנים מתחזים, מקלט לנשים שלא התחתנו, או שהעדיפו נשים על פני גברים, להיפּים ולהיפּיות, מקלט לטיפוסים אקסצנטריים כמוני שלא התאימו לנוף הכללי, וגם לגברים שעשו אהבה עם גברים אחרים. בתל אביב או בחיפה היינו צריכים להסביר, לתת דין וחשבון, לחטוף על הראש, לגמגם תשובות מתחמקות על שאלות של חטטנים. כאן חיינו רחוק מהעין הציבורית, איך שאומרים".

מה היה בו במרחב של עין חוד-עין הוד שהיה למקום מפלט עבור אותו גרעין אמנים מייסדים? התערוכה תעסוק בשאלה זו בהיבט של תכנון, אינטימיות ופנטזיה, אך תקפל בתוכה גם את ההכרה: מקום מפלט לאחד הוא גורל פליטות לאחר.